יציאת מצרים? מיתוס חביב

אחד האירועים ההיסטוריים אשר קנה לו שביתה ואחיזה עמוקה במסורת ישראל, מן התנ"ך ועד הפלמ"ח, היה סיפור הירידה למצרים, היציאה ממנה, הנדידה במדבר, הכיבוש וההתנחלות. הפרשיה הכוללת הנידונה היתה לנקודה מרכזית, כמעט כסלע קיום, בתולדות עם ישראל לדורותיו ולתפוצותיו, וליוותה אותו בימיו הקשים כקלים, בימי שמחה ונהי, בימי שחוק וצער. הפרשיה לבשה צורה ופשטה צורה לאורך תולדות העם, והתקשטה מדי פעם בסימבוליקה מורכבת, דרכה ביקשו מנהיגי הדור, בכירים כזוטרים, להבהיר אירועים קיימים, בבחינת "בימים ההם, בזמן הזה". גם המסר המשוקע בהגדה והוראתו - "והגדת לבנך ביום ההוא" - העצים את ממדי התופעה המיתולוגית - הירידה למצרים והיציאה ממנה. כל הנקודות הללו הפכו את הירידה-יציאה לבעלת אמינות היסטורית גבוהה, ועם הזמן כאמור, בהתקדשותה, בלתי ניתן היה לסדוק אותה ולו במעט, שלא לדבר על מיטוט המיתוס ההזוי הנ"ל.

מים רבים זרמו בירדן מאז פרחה האסכולה ההיסטוריוסופית המקראית של וויליאם אולברייט האמריקאי (שנות ה-20 של המאה ה-19), שהלכה שבי אחר המקורות המקראיים, ממש כסומא בארובה, וראתה בספרות המקראית עדות היסטורית, ממוסמכת, לכל דבר ועניין. אלא שלרוע מזלה של האסכולה האולברייטית, בבחינת "מהרסייך ומחריביך ממך יצאו", שימשה זו מנוף ארכימדי לשרשרת של חיפושים אריכיאולוגיים בארץ התנ"ך. ודוק, מחיפוש לשיטוט, החלו להתגלע הבקיעים הראשונה בחומת הקדושה המקראית, והסתבר כי התנ"ך איננו מקור היסטוריוגרפי אמין, כי רב בו הסתום על הנגלה, כי משמשים בו בערבוביה עידנים וזמנים, כי זרועה בו מגמתיות דידקטית-דתית ברורה וכי נעשו בו תיקונים, עריכות וחתימות רבות.

הסתבר כי על מה שהתחנכו אבותינו, למדו רבותינו והפיצו מורינו לאורך ההיסטוריה בזיקה לסיפורי המקרא, ניתן לומר, ובזהירות רבה, שנדמו לצ'יזבטים של הפלמ"חניקים סביב המדורה הרוחשת והמלהטת-מלהטטת. לקטגוריה זו שייכת הפרשה של הירידה מצרימה.

לא אוכל מטבע הדברים להציג משנה סדורה, זו הרועצת את המיתוס שהתקדש והפך לאמת-היסטורית, אלא להציג מעט מזעיר בנדון, ובנקודות בלבד: 10 נקודות מול עשר המכות.

ראשית - ההתגבשות של העם העברי, ועדיין לא יהווסטי, ובוודאי שעדיין לא מונותאיסטי ובעל מאפיין של מופשטות, מתרחשת בערך בעידן המלוכני, "תקופת המלוכה" בטרמינולוגיה המקראית, כלומר כ-300 שנה לאחר מה שמוגדר כ"יציאת מצרים".

שנית - תופעת הנדידה של רסיסי עמים, כמו פרוטו-אמוריים, מבוללים ומעורבלים, לאורך קו הים, בין מצרים למסופוטמיה, היתה ידועה מקדמת דנא, ומאפייניה היו בעיקר כלכליים, מסחריים ובכלל הישרדותיים. שם המשחק היה דינמיקה של תנועה ותנודה ולא מהלך-שהייה-היתקעות.

שלישית - משך ההתנחלות העברית (בני יעקב) במצרים, ועוד באזורים הדשנים והפוריים של עילית הדלתא, פשוט אינו מתקבל על הדעת.

רביעית - העובדה שממשפחה אחת צמח עם רב וכבד-דורות וצאצאים, בעל מכנים משותפים מסגרתיים וברורים, יותר דימיונית מפנטזיה.

חמישית - המצרים היו אובססיבים בכל הקשור בהנצחת אירועים היסטוריים, ואם מתוך עשרות אלפי הפריטים הארכיאולוגיים של מצרים, שנשארו מהמאה ה-13 לפנה"ס (ימי רעמסס השני ופרעה מרנפתח), אין ולו עדות אחת בעלת אישוש כלשהו לתופעת הירידה מצרימה והיציאה ממנה, זה אומר דרשני.

שישית - במקרא, בספר שמות, נזכרים 59 נקודות חניה של בני-ישראל, שעשו דרכם ממצרים לכנען, ובאף אחת מהן לא נמצא שריד לנוכחות מעברו של עם/מעין עם/חלקי עם. הממצאים הארכיאולוגיים מאזור קדש (קדש ברנע), אין בהם כדי לתמוך בפרשת היציאה ממצרים.

שביעית - תירוץ פיתול המסע, שלא לאורך קו החוף מזרוע הדלתא המזרחית, על יסוד החשש מן הפלישתים (ככתוב במקרא), מוכיח עד כמה רב הבידיון על המציאות, שהרי הפלישתים צפויים היו להיאחז במקום עשרות שנים לאחר המועד המשוער של היציאה ממצרים.

שמינית - כל הסיפורים על כיבושי יהושע אינם עומדים במבחן האמפיריקה האריכיאולוגית, ובכלל, חלק נכבד מן האתרים המופיעים בעלילות כיבוש הארץ (ספר יהושע) לא היו מיושבים כלל באותה תקופה. יריחו למשל היתה מפרוזת (בלתי מבוצרת), ללא חומות, ובכלל יש להטיל ספק אם היה אז במקום יישוב כלשהו.

תשיעית - כיבושי יהושע מתחוללים, על-פי הכרוניקה המקראית, במאה ה-13 לפנה"ס, ובאותה תקופה שלטו בכלל המצרים בארץ (עובדה שכלל לא נזכרת במקורות המקרא), ובסוף מאה זו, בשנת 1207, מעיד בנו של רעמסס השני, פרעה מרנפתח, כי במסעו הצבאי לאזור (ועל כך יש עדויות ארכיאולוגיות), לאחר שהשתלט על אשקלון וגזר - "הושם (הושמד) ישראל. אין לו זרע עוד" (מצבת מרנפתח).

עשירית - על-פי אסכולת פרופ' פינקלשטיין - לאור הארכיאולוגיה מוצאם של הישראלים מהמקומיים: הם היו בעצם כנענים, שהפכו לישראלים בתהליך סוציו-כלכלי. הסיפורים על כיבוש הארץ בימי יהושע הומצאו ושווקו כדי לתת צידוק מוסרי למאוויים הטריטוריאליים - כיבושיים/כובשניים של אנשי יהודה (שימו לב אגב, לתופעה די דומה המתחוללת במקומותינו, מאז מלחמת הכיבוש של 1967: כל התנחלות נושאת שם מקראי, או דומה למקראי, למרות שאין שום קשר בין ההתנחלות המסוימת למיקום הגיאו-ארכיאולוגי המקראי. זוהי דרך של ניכוס קרקע בעזרת ניכוס השם - "בעזרת השם").


* ד"ר יחיעם שורק הוא היסטוריון. המאמר לקוח מתוך אתר "הגדה השמאלית".