לבנון, אופס, וייטנאם, חוזרת

כחמש שעות לאחר קריסת מגדלי התאומים התקשר אלי חבר מישראל בבהלה. "אתה בסדר"? שאל וכשעניתי לו שהמרחק ביני ובין ניו יורק הוא כמרחק בין תל אביב לאילת ענה "נו, אתה אף פעם לא יודע" והמשיך בציניות חדה "חוץ מזה אני לא מבין איך אתם חיים שם עם כל הפיגועים האלה". בן לילה, כך עושה רושם, נולד הסרקאזם הישראלי העכשווי כלפי ארה"ב ואירופה, מין כמיהה נסתרת שלא רבים מודים בה לפיגועים בעולם, ולו בכדי ש"עכשיו הם יבינו מה זה לחיות בצל הטרור". מאז תחילת המלחמה באפגניסטן מתלווה לכל קריאה אמריקאית לריסון פעולות ישראל בשטחים תגובה ישראלית רפלקסיבית בסגנון "שישתקו, למה להם מותר ולנו לא?" או סתם הרמת גבה של "נו, תראו מי מדבר". זאת, על אף שהממשל הנוכחי נותן יד חופשית כמותה לא ניתנה בעבר לממשלת ישראל. כאלה נהיינו, ישראלים בארץ ובחו"ל, מחפשים את ההזדהות וההבנה דרך הטרור בארה"ב, בטורקיה או בספרד, מקאברי ככל שזה נשמע.

התסריט של פיגוע טרור שהורג חיילים ואזרחים ומוביל לסדרה של פעולות תגמול צבאיות באזור שממנו יוצאים המפגעים מוכר לנו לא מהיום. אבל אם עד לפני שלושה עשר חודש זו היתה סצינה ייחודית מחייהם של היושבים בציון (או באזורים שאנחנו לא סופרים, כמו אפריקה וצ'צ'ניה), שנה וקצת אחרי הפלישה לעיראק טועם גם הדוד סם טעמה של התנגדות ערבית עממית. האירועים האחרונים שכוללים מכוניות בוערות, מטעני צד, אמבושים וחטיפות של שליחי צבא הם אנלוגיה למיקס אכזרי של פעילות החמאס והחיזבאללה ביחד. הרי כל טכניקות הטרור הללו לא החלו אתמול, הן הגיעו מביירות ומעזה, והדימיון הזה כל כך צועק לנו, הישראלים, שלפעמים אנחנו לוקחים טיפ טיפה יותר מדי ללב, מציעים פתרונות וכמעט נעלבים שלא משתפים אותנו בחגיגה.

גם התקשורת הישראלית מרגישה מעורבת ומיטיבה כדרכה לסקר את האירועים עם תמונות אותנטיות שמגיעות היישר מ"אל ג'זירה", כמעט ללא צנזורה. האמריקאים לעומת זאת נזהרים מליצור דעת קהל עויינת (או שמא יש לקרוא לה אופוזיציונית?). כבר בתחילת המלחמה נתן בוש הוראה לא לשדר את הראיונות שערכו חוטפים עיראקים עם חיילים שנשבו, וכעת משתדלת התקשורת להעלים כל פיסת מידע שתעורר תסיסה והפגנות מול הבית הלבן. ביום חמישי, בעת שבוואלה! ובאתרים ישראלים אחרים זעקו הכותרות על החטיפות ההמוניות העדיפו ערוצי האינטרנט של פוקס וסי.אן.אן. להתמקד בעדותה המתמשכת של קונדוליסה רייס על אירועי ה-11 בספטמבר. רק שעתיים לאחר הפרסום באתרים הישראלים עלתה כותרת בפוקס המדווחת על האירועים. היא הורדה לאחר כרבע שעה בלבד עם החזרה לוועדת החקירה, עוד ביטוי שנשמע מאוד מוכר לאוזן הישראלית.

כרגע נראה הציבור האמריקאי אדיש יחסית להתרחשויות. איומי השיעים על וייטנאם השנייה או זעקותיו של ג'ון קרי על התנהלות מרושלת בעיראק נבלעות בהתרגשות מפתיחת עונת הבייסבול או מהציפייה לפרק הסיום של "המתמחה" של דונלד טראמפ. אם בישראל אירועים כאלו היו תופשים את הכותרות ומלווים בהפגנות ופעילות ציבורית, הרי שבארה"ב יש לעתים תחושה של ריחוף בעולם שלא שייך למציאות המזרח תיכונית המבעבעת. בשלב זה, לפחות, הלכלוך מטואטא היטב. השאלה היא מתי יתחיל השטיח להתקמר וכמה זמן עוד יוכל ג'ורג' בוש לקפוץ עליו וליישר אותו לפני שהציבור ירגיש שה"ברוך" באמת גדול יותר ממה שציפה וחשב.

הדעות של חברי למדור זה, רחביה ברמן, ושלי לגבי מדיניות החוץ של ארה"ב חלוקות. בעוד הוא סבור שבוש הוא סתם הילבילי מגלומן, דעתי היא שלפחות מהזווית הישראלית זהו הנשיא הנוח ביותר שהיה לנו ומוטב שייבחר שוב. ועם זאת אני חייב להסכים עימו שהגישה של "נפטרנו מסדאם והקץ לבלגן" אותה ניסה בוש למכור בלהט היתה נאיבית מיסודה. כריתת ראש הנחש רק יצרה שלשולים קטנים מסוכנים לא פחות, ואולי אף יותר, שבעתיד הלא רחוק עוד יחדרו לתודעת הציבור ועלולים בהחלט לגרום לו להאמין שלבנון, אה סליחה, וייטנאם השנייה, בפתח.