"רוקדים על הדם"

בשלושים ואחד במרץ, 2002 בשעה שתיים וחצי בצהריים, נכנסו הורי ואחותי הקטנה, עדי (אז בת שבע עשרה וחצי), לאכול במסעדת מצה שבנווה שאנן.
זאת מסעדה שאנו היינו רגילים לאכול בה הרבה שנים.
המלצרים מכירים אותנו, ולרוב לא היו מגישים לנו תפריט משום שידענו אותו בעל-פה.

בערך בשעה רבע לשלוש, נכנס מחבל מתאבד והתפוצץ בפנים תוך שהוא פוגע בעשרות אנשים, יהודים וערבים, בכללם הורי שנפצעו אנושות, והורג חמישה עשר אנשים מיושבי המסעדה.בינהם היתה גם אחותי, היא מתה על שולחן הניתוחים לאחר ניסיונות רבים של כעשרים רופאים להצילה.

הימים חלפו והממשלה החליטה (לאחר הרוגים רבים) לבנות גדר הפרדה בין ישראל ושטחי יהודה ושומרון, על מנת למנוע פיגועים נוספים.
גדר זו לא הייתה מקובלת על דעת הפלסטינים, שבעקבות כך פנו לבית הדין בהאג.
מדינת ישראל החלה לעבוד על הקמפיין שלה בעד גדר ההפרדה שהיא בונה, מתוך המחשבה שהיא לא תשתתף בדיונים בתוך בית הדין, אלא תפגין בחוץ.
הכל הוכן מבעוד מועד – שלטים, אנשים, אוטובוס מפוצץ, ועוד.
בין הציוד שהובא להאג, הובאו גם תמונות הרוגי הפיגועים, אשר אותן נשאו בגאון סטודנטים מהתאחדות הסטודנטים הארצית.
דבר אחד נשכח – לברר האם המשפחות השכולות, או חלקים מהן, ירצו שיקיריהן ישתתפו במפגן שכזה.משום מה, היה ברור ומובן מאליו שמי שנפגע בפיגוע טרור, גם אם הוא (או בני משפחתו) שייכים למחנה השמאל – אוטומטית עובר צד, וכמובן יתמוך בצעד זה של ממשלת ישראל.

כמובן שהתמונה שהוצגה על-ידי הממשלה היא שיש מי שרוצה בגדר ההפרדה, ויש מי שמתנגד לה.
כנראה שהיה נוח לממשלה להשכיח מעיני הציבור שיש גם כאלה שחושבים שגדר ההפרדה הינה רעיון טוב, אך גדר ההפרדה אותה בונה ישראל כיום, לא מקובלת עליהם.
אותם אנשים רוצים שהגדר תעבור במקומות בהם ניתן לשמור על אזרחי ישראל טוב יותר, לטעמם, והם רוצים שהגדר תעבור על הקו הירוק, כך שתעלה פחות ממה שהגדר הנוכחית עולה, בכך גם תהיה קלה יותר להגנה, תגרום ליותר תמיכה בקרב מדינות העולם, וכמובן תמנע תסבוכות כמו בהאג.
מיותר לציין שלפי התוכנית הנוכחית – אמורים להסתפח לשטח ישראל מאות אלפי אזרחים פלסטינים, שלא יהיו בשטח ישראל לפי הגדר האלטרנטיבית.

כאמור, התאחדות הסטודנטים וממשלת ישראל התעלמו מאותן משפחות ויחידים, ולא בקשו את רשותן לשאת את תמונותיהן. נוצרה אצלי התחושה כאילו "רוקדים על הדם" של אחותי, ומשתפים אותה במשהו שלאו דווקא הייתה רוצה בו, ושאני – לבטח לא רוצה בו.
משפחתי מקבלת לא אחת הזמנות להפגנות ימין מידי ארגוני נפגעי טרור, שכמו הממשלה והתאחדות הסטודנטים, רואים בנו אנשי ימין, מתוקף הפיגוע.
גם במשפחתי ישנן אי-הסכמות על הגדר, אולם, על דבר אחד כולם מסכימים – אף אחד לא ביקש את רשותנו, ולא שאל לדעתנו – האם אפשר להניף את תמונתה של עדי באירוע פוליטי בכלל, ובהאג בפרט.