המהפכנית היחידה

צודקת ויקי קנפו כשאומרת: "יש כסף, הוא פשוט לא מחולק נכון. ביבי נותן מקררים למי שאין לו אוכל, הוא נותן הקלות מס, אבל מיליון ישראלים לא מגיעים לסף המס. הוא נבחר של העם - שיזכור שהדברים האלה עלולים להתבטא בבחירות הבאות".

צודקת גם כשהיא מחליטה לעטות את גלביית הדגל שהפכה לה למדים ולצאת לדרך. הפעם, בניגוד לזו הקודמת, לא תשב, מעשה פרולטר המחכה למוצא פיו של הנוגש, בפתח משרד האוצר, עד שיאות המיניסטר לקבלה. ויקי קנפו, למרות האובר פומפוזיות הבלתי מודעת לעצמה בה היא שבויה, ואשר הפכה את תדמיתה לצנינים בעיני רבים, צועדת את צעדם של כל הללו שנטחנו עד דק בין אבני הריחיים של אטימות המנגנון. ביבי מרח אותה. הבטיח הבטחות ולא קיים. הנה סיבה טובה לצאת לצעדה נוספת: קובלנה קולנית על הפרת האמון הבסיסי בין אדם לחברו בישראל. זעקת האזרח אל מול המצח הגבוה בירושלים: למה שיקרת?

הישראלים, צרכני התקשורת, כולם גוזלים שנשבו בידיו של ספין מתחלף. פעם זה ספין פינוי ההתנחלויות, פעם זה של הגדר, פעם זה של ההתנתקות, פעם זה של הורדת המיסים, פעם זה של הקשב לשוועתן של האמהות החד הוריות. כולם, כאחד, משתפים פעולה – בהשלמה מדכדכת, שכולה כניעה ורפיון אונים – עם כל מן שמשליך להם יועץ תקשורת מתחלף. המיתון חלף? יכול מאוד להיות. די.וי.די לכל פועל? כנראה שכן. ואם הכל כל-כך טוב – למה רע לכל-כך הרבה אנשים? אז זהו, שהטוב אינו טוב והרע הוא אמת גמורה. אמת שהישראלים עייפים מלשוב ולהודות בה, כי, באמת, בשביל מה? מדובר בקרב אבוד. הפסדנו במערכה על זהותנו, על חברתנו, על גורלנו. הפקדנו אותם נאמנה בידי ברוני הספין ומלאכי התרשימים והגראפים.

להוציא ויקי קנפו, כמעט אין בנמצא היום ישראלים שמוכנים לקום ולהיאבק – איזה להיאבק? אפילו הפעולה הפשוטה של לצאת מהבית ולהפגין נראית כמו ברכה לבטלה עבור הרוב הדומם, הכנוע והשפוט שהפכו הישראלים להיות בארבע השנים האחרונות. מקסימום פעילות המחאה שהצליחה לארגן ישראל, הכורעת תחת נטל ההווה הבלתי אפשרי, הוא הפגנה אינטרנטית – גם היא סוג של ספין.

להוציא ויקי קנפו, כולנו צועדים היום בראשים מורכנים, כמו עדר שהשלים עם שחיטתו, אל – האמינו בכך – בית המטבחיים של העתיד החברתי שמזמנת ישראל של ההווה לאזרחיה. להוציא ויקי קנפו – ששפתה היא שפת הצעדה; להוציא ויקי קנפו, שכנות מחאתה, גם אם מגוחכת במושגים תקשורתיים של סף קיבולת הציבור להכיל אייטמים חוזרים על עצמם – היא מוחלטת, מכח היותה המחאה היחידה הנראית כרגע לעין בשבילי ישראל.

אמנם, היא צועדת. אמנם, יש בכך משהו מכמיר לב. הנפש יוצאת אליה ואל הנאיביות המוזרה הזאת, המתעקשת לומר את האמת, לתבוע מאנשים לעמוד בדברתם, לזעוק: רע פה. רע לי פה. גם לאחרים רע פה. על כתפיה נושאת ויקי קנפו ציבור שלם של אנשים גידמים, קטועי רוח קרב. את מחיר תדמיתה, נראה, היא משלמת באהבה. מגוחכת, לא מגוחכת, ויקי קנפו, נראה, מאמינה בצדקתה. על כמה אנשים אפשר לומר זאת היום בישראל? ועל ויקי ניתן לומר: במדינה שמעולם לא הייתה זקוקה למהפכה יותר מכעת, היא המהפכנית היחידה. בעיניי היא גיבורה, אפילו יותר מאשר בפעם הקודמת. הרבה יותר.