מופלטה היא מאכל ציני

כשאני מקבל ליד אנציקלופדיה ישראלית חדשה, אני פותח מייד באות ק'. קוק, הרב אברהם יצחק. לבדוק האם נכנס. אחר כך אני עובר לפ'. פוניבז' ישיבת. אחר כך ד'. דרעי, אריה. א'. אגודת ישראל, הסתדרות.

מדובר בדחף שאינו בר כיבוש. אם יש לי איזה חלום רטוב, זה שמשהו שלי, שאני מאמין בו, שאני שייך אליו, יעשה את דרכו הבטוחה לארון התרבות הישראלי. "להנחיל", קוראים לזה. בתרגום לשפת אנוש פירוש המושג הוא כמיהתו של בן המיעוטים התרבותי לראות (גם) את עצמו כשהוא מתבונן בחלון הראווה התרבותי הלאומי. זה קורה מעט מאוד, אבל כשזה כבר קורה, זה מאוד מתוק וזה מעודד. יש לזה כמה דוגמאות טובות. אין כאן המקום להאריך בהן. הדוגמה הרעה היא המימונה.

חג המופלטות הלאומי הוא בעצם פרוייקט הנחלה שעל פניו הצליח. באו ממרוקו, הביאו חג לאומי, הנחילו, תפס. הבעיה היא שבדרך ארע תהליך עגום של היפוך תפקידים. המרוקאים הפכו מקופירייטרים לזה שקופירייטרים מדברים איתו בטלפון כדי לשאוב ממנו רעיונות.

חג המימונה המקורי הוא חג דתי. לפי מיטב המסורת היהודית יש לו בערך שבע מאות סיבות ושבעת אלפים גרסאות שונות שאחת מבטלת את רעותה, אולם איך שלא מסתכלים עליו, הוא חג דתי. אני מתאר לעצמי שכך הוא אכן התחיל לפעול כאן, כחג דתי. מה שקרה בהמשך זה שהאשכנזים ראו אוכל, ועלו על רעיון. בואו, הם אמרו, ונעצב למרוקאים חג לאומי כמו שראוי להם. הבאתם רעיון יפה, כל הכבוד. עכשיו תקשיבו: את ממונה על הסלטים, את על הביגוד, את על המוסיקה, את על החנייה למטה ויאללה, עושים חג! בהמשך, הגיעו גם הפוליטיקאים, עסקני הפריימריס, קבלני האחווה, סרסורי האחדות, אמני האינטגרציה וגזלני התרבות.

כך יצא שחג דתי במהותו איבד כל קשר עם הרעיון הבסיסי שלו ונחוג כמו אחרון מצעדי הגאווה. כך יצא שבן המיעוט התרבותי, במקום שינחיל פיסה מתרבותו לרוב השולט, מתמסר לשתלטנותו של הרוב ומעצב את תרבותו כדי שתתאים לדרישות הרוב.

פולקלור זה חשוב. אוכל ואוירה זה כיף. מופלטה זה אושר. אבל כמו לכל חג דתי, גם למימונה יש מהות ויש את אופן הטקס. מישהו יכול לספר לי מה מהותה של המימונה?