הקניון כפיגוע

אז כמה אתם קניתם החג הזה? הייתם בין אלו שקנו את המצרכים לסדר או אלה שקנו את המתנה? הצלחתם להרוויח את המבצע הכי שווה, או שילמתם ביוקר עבור פריט איכותי? השיחה סביב שולחן הסדר נסבה על הווילונות החדשים, הדי.וי.די שבפינה והבגדים החדשים של המסובין. כנגד ארבעה בנים דיברה התורה בסדר הפסח השנה: זה שקונה המון כל הזמן, זה שקונה במבצעים הנכונים, זה שקונה מה שאומרים לו שכדאי וזה שלא יודע מה לקנות.

אנו קונים כל הזמן; משדרגים פלאפונים, מחדשים מלתחות ורוכשים עוד ועוד מוצרים שיותר משאנו צריכים אותם - אנו רוצים אותם. הם מגדירים את זהותנו. אנו לכודים בטראנס צרכני– תקשורתי: ישנים, אוכלים, נוסעים במכוניות, עובדים, קונים, צופים בטלוויזיה ושוב יוצאים לעבוד ולקנות, הכל כחלק ממעגל קסמים בלתי נגמר שבו, מבלי ששמנו לב, איבדנו את עצמנו ואת קיומנו האותנטי והספונטני. החברה שלנו מאופיינת בצריכת יתר כרונית, דקדנטיות והכחשה. כבר אין קשר בין מה שאנו צריכים למה שאנו קונים, מתוך תקווה שזה יהפוך אותנו ליותר מאושרים. אנו עוברים בין החנויות, מגהצים את האשראי וממשיכים הלאה, בעוד הציפורים מצייצות בחוץ. רגע, הן עדיין מצייצות בחוץ? כי הפארקים נעלמים לטובתם של עוד ועוד מרכזי קניות גרנדיוזיים בהם נוכל לקנות מה שנרצה - סקס אפיל, איכות חיים ומצב רוח. נשות "סקס והעיר הגדולה" הרי לימדו אותנו שלא משנה כמה גדולות יהיו צרותייך, תמיד תוכלי לדלג ברחובות בין השלוליות בנעלי המנולו בלניק שלך ולהיות מאושרת.

סרטו של אריק גנדיני, "שפע – הטרור של תרבות הצריכה", שזכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב שנערך לאחרונה בסנימטק בת"א (מחיר הכרטיס: 30 שקל), מתאר את הסכנות שבתרבות הצריכה ומתריע נגד ההרס העצמי של החברה בה אנו חיים. זהו מונטאז' המשוטט באופן קצבי ומהיר בין הקצוות השונים של עולמנו, ומצליח באמצעות טכניקת שטיפת המוחות, המקובלת בעולם הפרסום, להעביר את המסר בצורה משעשעת וצינית. הסרט נפתח בהפגנות האלימות בוועידת הג'י-8 בסיאטל ועובר מההמונים המפגינים לעובדים הדהויים והמדוכאים משהו הישובים מול מסכי המחשב, תוך שהוא מציע לנו למכירה - על מסך מפוצל סטייל ערוץ הקניות - את האידיאולוגיה של מנהיגי העולם, המאכלסים את הוועידות הכלכליות.

יוצרי הסרט חיברו בין נאומים של בוש, שיראק, ברלוסקוני, פוטין וקסטרו לדבריהם של מתנגדי גלובליזציה ידועים, כמו קאלה לאסן, מחבר הספר "שיבוש תרבות", ויצרו קולאז' אירוני המצליח לתעד את ההשתעבדות שלנו לצורך לקנות. הצפייה באחד מבכירי מיקרוסופט המתרוצץ מיוזע על הבמה כשבפיו הבשורה "פיתוח, פיתוח, פיתוח", הסבריו של יצרן בובות מין מתוחכמות (הזמינות בכל צורה ומידה) וערימות האשפה הענקיות המצטברות לצדי הערים הגדולות – כל אלה מעלים את ההשערה כי הטרור האמיתי אינו זה שמפוצץ את הקניונים הגדולים, אלא הקניונים עצמם, או שטיפת המוח המביאה אותנו אל שעריהם של אותם קניונים, בחיפוש אחר משהו שלא נמצא שם.

לתאגידים המופיעים במלוא מערומיהם הגרוטסקיים מצטרף נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, שבנאום שנשא לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר (שהחלו, כמה סימלי, בהתקפה על מרכז הסחר העולמי) הבטיח כי "הטרור לא ימנע מהאזרחים את הזכות לקנות". אמנם אין מקום להשוואה בין מטרותיהם של מתנגדי הגלובליזציה וארגוני הטרור, אך גם לא ניתן להתעלם מן הצדק שבדבריהם לגבי אופיו הדורסני של הקפיטליזם הצרכני. אל מול אל קאעדה ובוש מוצג שלטונו הדיקטטורי של נשיא קובה, פידל קסטרו, המכריז כי ארצו היא הדמוקרטיה האמיתית, משום שבה לא מעודדים את האזרחים לצרוך ללא הפסקה. ואכן למרבה האבסורד, קובה, מדינתו הסגורה החיה תחת שלטון אימים דיקטטורי של קסטרו, היא המדינה היחידה בה יש חופש מקניות ובה ניתן עדיין ניתן לראות נוף ירוק ללא שלטי חוצות ענקיים וסניף של מק'דונלדס בכל מטר. אבל האם הבחירה היא רק בין שתי אפשרויות כה קיצוניות?

20 אחוז מן האנושות, החיה בעולם הראשון, צורכת כ-80 אחוז מהמשאבים הטבעיים של כדור הארץ. בחיי היום יום אנו קורבנות של מערכת פרסום ערמומית, אבל אם אנחנו עוצרים לרגע, ברור שבניגוד למה שאומרים לנו בפירסומות, שופינג הוא לא הדרך היחידה לאהוב את עצמך. הפסקת ניצול המשאבים של העולם השלישי עלולה להרגיע לא רק אותנו, אלא גם כמה ממתנגדיה הגדולים ביותר של אמריקה ומה שהיא מייצגת. אז רגע לפני שאנו יוצאים למלחמות בטרור הרצחני, אולי כדאי לערוך בדק בית אישי, ולטפל בטרור שנמצא בתוכנו.