"מעשה בחתולה עיוורת וכלבה חסרת רחם שנאספו אל ביתם של התובע והנתבעת... וזכו לטיפול מסור, ליד מלטפת ולהרבה חום ואהבה... לימים נפרדה דרכם של בני הזוג. הנתבעת עזבה את דירת המגורים, בה התגוררה יחד עם הנתבע, ונטלה עמה את החתולה שזכתה לשם ג'ין אייר ואת הכלבה העונה לשם שיינה.", כך מתאר פסק הדין של השופט שאול שוחט מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב את השתלשלות הנסיבות שהביאה להכרעה מי יחזיק בחתולה ובכלבה. במאמר בשבועון זכויות בעלי החיים של אנונימוס מנתח עו"ד יוסי וולפסון את פסק הדין התקדימי, שניתן ב-18 במרץ, ועומד על חשיבותו.
לאחר הפרידה חיו שיינה וג'ין אייר בבית התובעת. בן זוגה לשעבר ביקש לחלק את ההחזקה בבעלי החיים. השופט מתרעם על כך שבטענותיהם, התייחסו הצדדים אל בעלי-חיים כאל חפצים גרידא: "דומה שבני הזוג התייחסו לבעלי החיים משל היו ילדיהם הקטינים. להבנתי הם היו ממשיכים להתייחס אליהם ככאלה כל עוד היו ממשיכים לחיות יחד תחת קורת גג אחת".
"משנפרדו בני הזוג הפכו בעלי החיים, מבחינתם, לחפצים, לרכוש משותף שיש להיאבק על חלוקתו. כך למשל טוען התובע, כי החתולה והכלבה הם "נכס משותף" לו ולנתבעת... וכי אלה ניטלו על ידי הנתבעת, לעת עזיבתה, כמו גם ויחד עם, מיטלטלין נוספים משותפים שנטלה עמה... לפיכך עותר הוא לשהיית 'חפצים' אלה במחיצתו חלק כחלק עם התובעת (משל היו משחק מחשב) ולחלופין לקבלת מי מהם לבעלותו תמורת ויתור על האחר לבעלות הנתבעת (משל חלוקה של טלוויזיה ווידאו). הנתבעת מחרה מחזיקה אחריו וטוענת, כי החתולה והכלבה הם אמנם נכסים אלא שאין הם 'רכוש משותף' אלא רכושה הבלעדי. לדבריה יש להחיל על בעלי החיים את 'דיני המיטלטלין' ועל התובע להוכיח 'כוונת שיתוף' לגביהם."
התחשבות ברצון הכלבה
בית-המשפט דוחה את הכלים הללו לקביעת מקום מגוריהם של בעלי-החיים. הוא סוקר את החקיקה הנוגעת להגנת בעלי-חיים, וקובע שהמשפט שוב אינו מתייחס אליהם כאל חפצים בעלמא: "משפט הפוזיטיבי הישראלי אינו מתייחס אל בעלי החיים, בכל מצב, כאל חפצים אלא רואה להתייחס אליהם בעניינים מסוימים כאל יצורים חיים בעלי רוח ונשמה והעניק להם הגנה למענם הם."
את הסכסוך על שיינה וג'ין אייר פותר השופט, בפסק דין המשלב רצינות וסרקאזם, לא על בסיס דיני הקניין ואף לא על בסיס האינטרסים של בני-הזוג לשעבר (כגון הגעגועים שיחוש כל אחד מהם לחיות שהופרדו ממנו), אלא בהתאם לכללים שגיבש המשפט בנוגע לסכסוכים על משמורת ילדים. כשם שבסכסוך משמורת ילדים היה בית-המשפט מתייעץ בעובד סוציאלי, בענייננו מינה בית-המשפט מומחה להתנהגות בעלי-חיים להביע את דעתו על טובתם.
וולפסון מוסיף כי בית-המשפט נסמך על נתונים אובייקטיביים שקשורים לטובת בעלי-החיים (שטח המחיה, סוג החצר ומידת תשומת-הלב שיכול כל אחד מהטוענים לספק לחתולה ולכלבה). אולם הוא מרחיק לכת מעבר לכך. כפי שבמשפט המודרני יש משקל גובר והולך לרצונו של הילד, כך גם בענייננו ניתן משקל רב להעדפות של בעלי-החיים וליתר דיוק של הכלבה שיינה: המבטים שתלתה בנתבעת, הצער הגלוי שביטאה בהיפרדה ממנה ושמחת המפגש המחודש הם שעומדים בבסיס החלטתו של בית-המשפט שבעלי-החיים יישארו אצל הנתבעת.
השלכות לעתיד
וולפסון מציין כי "בית-המשפט היה מודע היטב למשמעות הכרעתו על בסיס טובת בעלי-החיים ולא על בסיס דיני הקניין. ישנם בפסק-הדין אף רמזים לגבי התפתחויות אפשריות נוספות, הנגזרות מההכרה שבעלי-חיים עשויים להיות במעמד של בני-משפחה של בני-אדם ולאו דווקא במעמד של רכוש וחפצים. השופט שוחט מציין, למשל, שכ 12%-17% מהאנשים החיים עם חיות מחמד נוהגים לדאוג לעתידן בצוואותיהם. אולם מה לגבי מקרים, שבהם לא נקבע סעיף מעין זה בצוואה? מה לגבי אדם שמזניח את בעלי-החיים שעמם הוא חי? ומה לגבי מקרים, שבהם מבקשות הרשויות להפריד אדם מבעל-חיים שהוא חי עמו? וולפסון כותב כי "אם נחיל על מקרים אלה את העקרונות הנוגעים ליחסים שבין אפוטרופוס לילד, נמצא שיש לדאוג ל"מזונות" מעיזבונו של האדם לכלכלתו של בעל-החיים; שהזנחת חסוי היא עבירה חמורה; ושעקרון טובת בעל-החיים יצטרך לחלוש לא רק על גורלם בעת שבני-זוג נפרדים אלא גם בעת שרשות שלטונית מתערבת ביחסים שבין בעל-החיים לבן-האדם. רעיונות אלה אינם בדיוניים. חלקם כבר הפכו לחקיקה מחייבת בשווייץ".