אחת ההתקפות המרושעות על המוסיקה של המזרחים היא שהמילים שלהם לא אומרות כלום. אשכנזים מתוחכמים מזקקים את ההתקפה הזו לטענה על-כך שהשירים מתעסקים באהבה ולא במחאה חברתית. מי שלא גדל על המוסיקה נוטה להסכים בצער, מחוסר ידיעה או מהשפעת הווירוס הגזעני שתקף גם אותו. התשובה הטובה להתקפות הללו היא ל"שיר באשדודית" כפי שסמי שלום שטרית כותב "שלא יבינו אף מילה", אבל פטור בלא כלום - אי אפשר, ודע מה שתשיב לעצמך כדי שתשוב לעצמך. דרך אגב את התביעה לשוב לעצמנו הציב נתי לוי כבר לפני 15 שנה: "אני אחיך! זו לא דרכך, כל העולם לפניך, חזור אל עצמך."
כמו בכל מחאה, יש מחאה מסותרת ומחאה מגולה. המחאה המגולה מתחילה כבר בשנות ה-50 עם ג'ו עמר, בשיר שחידש זוהר ארגוב כאילו כלום לא השתנה: "הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה. אמרתי לו ממרוקו, אמר לי תצא מפה. הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה. אמרתי לו מפולניה, תכנס בבקשה". צריך לשים לב, המחאה החזקה בשיר הזה, דווקא מסתתרת במילים בערבית: "עוד זוכר את דברי האנשים, אלו שהפרידו אותנו מההורים שלנו... א-לוהים תרחם עלינו". כל מי שקרא את ד"ר פרנקנשטיין על הפתרון של בעיית הפיגור של המזרחים, הסובלים כביכול, מפיגור משני מחמת תרבות, יודע כי הממסד הלא קולט סימן את ההורים כדור המדבר, כאשמים, תכנן וביצע פתרון של הפרדת ילדים מהוריהם דרך הפנייה מאסיבית של מזרחים לפנימיות ולקיבוצים, ודרך הנחיות שניתנו לצוותי החינוך מחדש במוסדות השונים.
המסר החתרני בערבית על "אלו שהפרידו אותנו מההורים שלנו" לא עומד לבדו, השיר המשובץ מייד לאחר "לשכת עבודה" הוא "לא אשכח אותך יה אמא": "רחוק אני ממך. מתי אבואה ואראך. אזכור יופייך והדרך. מה לחגים בלכתך". רק תעמידו את הטקסט הזה מול הטקסט הבא של ד"ר פויירשטיין מתוך "ילדי המלאח: הפיגור התרבותי אצל ילדי מרוקו ומשמעותו החינוכית", ותבינו למה במוסיקה של מזרחים לאמא יש מרכיב כל-כך חשוב: "הבעיה הקשה ביותר הייתה בעיית גישתם לעברם. כל הילדים נשארו קשורים מאוד למשפחותיהם. הרבו לכתוב הביתה... ילד אחד ציפה לעליית אמו ארצה. בהודיעו זאת לחבריו, הלל ושיבח את כשרון הבישול של אמו: "היא הטבחית הטובה ביותר בעולם. אני אחזור אצלה בכדי לאכול. אוכל אצלה במשך 3 ימים". לאחר עלייתה של האם ארצה, נסע הילד אליה על מנת לאכול בביתה וחזר לקיבוץ בפחי נפש: "אימי שכחה את תורת הבישול" כמובן שהאם בישלה כדרכה תמיד, אך הילד למד בינתיים לאכול מצלחת נקייה יותר, ומכאן מסתברת האכזבה שבתגובתו" (חובה לקרוא עוד במאמרו החשוב של ד"ר מאיר בוזגלו "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נראטיב אחר". אפשר למצוא אותו ב www.maayanot.com).
הגשש החיוור בפסטיבל שירי המדוכאים שלו, יכול להלעיג את "אמא את לא אשמה". אין מה להתרגש מהחיוורים הללו, הם לעולם לא יבינו את יוסי עדן: "מדמיין לי כאן את אמא, שהיא פה לידי. מדמיין לי כאן את אבא מלטף את ראשי" מתוך "ילדי הפנימיות" או את משה כהן וירמי קדושי שנחטפו מאמם ע"י עובדת סוציאלית ב"מבט כואב".
היד הקלה על הדק ה"מסוגלות ההורית", נעדרת לחלוטין במוסיקה של הצברים. גם נושאים מורכבים פחות, כמו חטיפת ילדי תימן אינה זוכה להתייחסות אצל ישראל הרשמית. לעומת זאת, במוסיקה של מזרחים היא נלחשת כאש: "את היית ילדה, יפה וחייכנית. לו ידעת כמה אבא אהב בך להביט ... סעידה, עוד אמא לך שרה. סעידה, תקווה וחלום. את חלק מאבא, גם חלק מאמא. סעידה, נשמה של אמא." סעידה הוא שיר כאב, שלא עובר ושב לילדה חטופה. ההורים לא מוותרים, אבל מנסים להבין את הילדה השחרחורת שגדלה בבית של אשכנזים, ועדיין לא קמה למצוא את הוריה האמיתיים: "את ודאי, אינך יודעת את הסוד, שנעלמת בטרם רגלך למדה לצעוד." ההורים, המשפחה ואיתם כל השרים מבטיחים ש"לב שאוהב לעולם אינו שוכח" כמו מחזירים לועדות החקירה הממסדיות התובעות מההורים - חזקה על המת להישכח, והרי הם לא מתו.
שירי מחאה נוספים שכדאי להזכיר הם "ילדי האהלים" של ג'ורג' בר, שנכתב בהשראת מאבק של מחוסרי הדיור ותנועת האהלים לדורותיה: "אין לנו כסף. אין לנו בית. יש דור חדש שגר באהלים. בלי גז בלי מים. רק השמיים, מרחמים עלינו ממרום." באחד הבתים בשיר, תמצאו שורת מחץ, שמפרקת את השיח הביטחוני הישראלי, שבא להשתיק את המחאה החברתית: "הכותרות על עיראק וחוסיין, אבל אני חודשיים לא ישן." אם כבר אהלים כדאי להזכיר גם את אביבה אבידן, שמנכסת ומשנה את ה"יהיה בסדר" הצברי: "כאן אצלנו בשכונה כל היום בונים, מול בניין העירייה עיר של אהלים. גם אני תפסתי פינה קטנה, כי אתמול הם העלו את שכר הדירה ... יהיה בסדר יהיה בסדר, גם עם עכשיו זה קצת חונק...". כמו ה"אמא", גם העדרה של קורת גג הוא נושא בולט במוסיקה של המזרחים. לוינס מסייע להבין, למה המוסיקה של המזרחים, נדבקה לשלילת המגורים: "האם מצב הפרולטריון, הניכור האנושי, אינו מתאפיין בשלילת המגורים? לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי, פירושו לא להיות מסוגל לקיים קשר אמיתי עם הזולת, להיות זר לעצמך ולזולתך" ("יהדות ומהפכה", תשע קריאות תלמודיות). מזוהר ארגוב ב"על ספסל שם בשדרה" ועד קוקו ב"ספסל זה הוא ביתי מזה שנים. בלילה מתכסה בעיתונים..." המוסיקה של המזרחים רגישה למי שנשאר בלי בית - בלי לקרוא את לוינס, רק מלחיות עם עמידר.
המוסיקה של המזרחים נותנת מקום לחלשים, מספרת את הסיפור שלהם. נרקומנים, שתיינים, גברים מכים, אסירים הם חלק מהרקמה האנושית בה אנו חיים. עופר לוי מביא וידוי מרגש של נרקומן ב"תפילה לא-לוהי", וגידי שמור מציב אלטרנטיבה ב"חזון אחרית הסמים". אבי ביטר נזכר באזהרת ה"שיכור" המסתובב מתחת לפנס הרחוב בכניסה לשוק, אך איש אינו זוכר את שמו, וזוהר ארגוב מביא את קולו של מי ש"קוראים לו שיכור". שיכורים כמו מזרחים הם חסרי שם. עופר לוי מביא את סיפורו של גבר מכה, שמבין משהו על שרשרת הדיכוי: "רק בגלל שחשתי מושפל, התנהגתי איתך כמו מנוול". מיכאל מחפוד מספר מה קורה "מאחורי החומה". הוא מזכיר לנו שג
עורו הגבסואים
2.4.2004 / 10:18