הקפלה הסיסטינית באלון מורה

היהדות תמיד התגאתה כי תרבותה סוגדת למופשט ולמילה הכתובה ולא לסמלים מוחצנים וחזותיים. ואולי אפשר באמת ללמוד על בגרותה של תרבות כלשהי ממידת היכולת שלה לעבור מהתחום של סמלים ויזואליים לערכים ורעיונות פחות מוחשיים. בהקשר הזה פורסם לפני מספר שבועות מאמר של שרית ילוב בעיתון "מקור ראשון". ילוב מעלה הבחנה מעניינת בנוגע לקשר שבין הטיפול הגראפי כל כך בייסוריו של בן האלוהים בסרט "הפסיון של ישו" ובין תרבות הדימויים הוויזואלית של החברה ממנה צמח הסרט.

ילוב מעמידה את סרטו של מל גיבסון מול סרטו של הבמאי היהודי-צרפתי קלוד לנצמן- "שואה", כשתי יצירות המייצגות את תרבותן. ומציינת כי "הם ('שואה' ו'הפאסיון של ישו') יותר משני הפכים בספקטרום של המדיום הקולנועי. הם גילומים של רוח התרבות היהודית – המופנמת, הפילוסופית והממוקדת במילה ובמשמעות, לעומת רוח התרבות המערבית השוקעת, צאצאית הנצרות – המחצינה את עצמה בשלל ריגושים מלאכותיים שטחיים ובעלי חזותיות מודגשת". יש גרעין של אמת בחלוקה הזאת, אך כטבען של חלוקות, גם היא חוטאת בהסתכלות כוללנית המתעלמת מכל מה שאינו תואם את התיזה שלה (סמלים חזותיים רבים קיימים גם בתרבות היהודית, גם לתרבות הנוצרית מימד מופשט נרחב). זה מהלך לגיטימי כל עוד הוא נעשה במידה ובזהירות.

אבל אם ניקח את אותה הסתכלות כוללנית וזהירה ונכוון אותה לעבר החברה הישראלית, נגלה כי התרבות הפוליטית האידיאולוגית השמאלית (לא להתבלבל עם העבודה) מתבססת הרבה יותר, באופן יחסי, על רעיונות מופשטים לעומת זו הימנית (לא להתבלבל עם הליכוד), שמזוהה לרוב דווקא עם אותם ריגושים מלאכותיים בעלי חזותיות מודגשת. נכון לא חסרים קיטש ואלילים גם בקרב השמאל, כמו שלא חסרים ערכים רוחניים בימין, אבל במשוואה הזאת הוויז'ואל של הימין האידיאולוגי מנצח. לעומת שלל מוטיבים כמו הארץ, הדגל, הר הבית, הכותל, קברי אבות, המגן דוד - ולאחרונה גם צה"ל שנוכס לפנתיאון - אוחז השמאל רק באנדרטת רבין הקדוש המהולל ובמועדון צוותא (למרות שיש המתעקשים כי גם מדרכות שיינקין הן מאחז משאלני). אליבה ד'ילוב, אפשר להסיק כי מבחינה תרבותית הימין האידיאולוגי הוא אחד מצאצאי הנצרות.

אם הולכים עם האידיאולוגיות עד לקצוותיהן ומסננים מהן את הצביעוות והאינטרסים המפלגתיים, מגלים כי הליבה של הימין היא המדינה היהודית ושלמות הארץ ואילו הליבה של השמאל היא שיוויון הזכויות לכל אזרח. הימין, עם כן, הוא בעל איכות כפולה: את היהדות, המופשטת יחסית, הוא מחבר עם שלמות הארץ ועם אתרים ספציפיים בה, כדי ליצור איכות שלישית - לאום. מעמדם של השטחים והאתרים הללו מתעלה מעל שיקולים פרגמטיים וביטחוניים והופך למדיניות שחשיבותה עולה לא פעם על ערכים אחרים – כמו חיי אדם. כאשר אותם מקומות מונצחים כאייקונים על סטיקרים ועוברים פוליטיזציה, הם הופכים באחת לריגוש מלאכותי של חזותיות מודגשת. עם זאת, אני לא אמהר ללחוש לאיזשהו רב כי: "הימניים האידיאולוגיים שכחו מה זה להיות יהודיים במובן העמוק והתרבותי של המילה".

מדהימה לא פחות היא העובדה שמוטיבים רבים משותפים לשינאתהשמאלנים ולאנטישמיות. האשמות כמו בוגדים, שולטים בכלכלה ובתקשורת, חסרי שורשים, מנותקים מהאדמה, מהלאום ומהדת, רכרוכיים, ערמומיים, אליטיסטים-קונספירטיווים - ומצד שני גם קומוניסטים וחתרנים, נשמעו בוואריציות דומות גם בכיכר ציון וגם ברחבי אירופה הישנה. חלק מהחזרה הוא בוודאי מקרי, אבל הסאב טקסט של ההאשמה בניתוק וברפיסות מצביע על שנאה לתלישותו של מי שתרבותו מקדשת את הרעיונות המופשטים, מי שאין לו אחיזה בקונקרטי ובממשי- פעם היהודי הגלותי, כיום השמאלני הסטריאוטיפי. אפשר רק להתנחם שאת ייסוריו של היהודי התורן הופכים אחרי 2000 שנה לסרט מולטי ימני-וויזואלי.