מייקל, שב בלול

אם אני דיוויד שטרן, אני לובש את החליפה הכי טובה שלי, עולה על המטוס הראשון לוושינגטון, מתייצב במשרדים של ה"וויזארדס", מבקש פגישה דחופה עם סגן הנשיא ואחד ממחזיקי המניות, מייקל ג'ורדן, ומתחנן בפניו לא לעשות לי את זה.

ה-NBA היא ליגה במשבר זהות. הרייטינג צונח, ההכנסות יורדות בהתאמה וגם הרמה לא מי יודע כמה. האשמה לתהליך הקריסה שעוברת הליגה נעוצה בפרישה הקודמת של ג'ורדן ממשחק פעיל. הפרישה הראשונה של מייקל הותירה את ה–NBA במצב של הלם. כולם ידעו שהיום הזה יגיע, אבל כשהוא בא, הליגה נותרה עם גראנט היל ועם פני הארדוויי ועם שתי סדרות גמר שדופות ברייטינג ובאקשן.

ואז מייקל חזר. כמו אודיסאוס השב מטרויה להשיב לידיו את איתיקה, הוא חזר לקבל בעלות על מה שרשום על שמו בטאבו – אליפויות, תארי MVP, עשרות מיליוני דולרים וחותמת על מעמדו כשחקן הכדורסל הגדול ביותר מאז ומעולם. אבל אז, דקה לפני שהדלק אזל במיכלים של הבולס, שניה לפני שריינסדורף וקראוס התחרפנו סופית, הוא הזדכה על הציוד ופסע הישר אל הנצח.

שתי עונות חלפו מאז אותו יום וה–NBA החליטה על תוכנית הפרדה חד צדדית ממייקל. היא הסירה את פרצופו מהפרסומים הרשמיים, צמצמה את מכירת המרצ'נדייז של מספר 23 והפנימה את העובדה שהליגה של שנות האלפיים צריכה פרצופים חדשים, מיתוסים חדשים וכדורסל אחר, כדי להתנער מהצל שהותיר האיש אחריו.

וינס קרטר קודם לעמדת סופרסטאר, הכדורסל הקבוצתי של טים דאנקן זכה להכרה לה הוא ראוי ואמריקה הלבנה עברה קורס מזורז בשחרור מהתחסדות כשכוכבים כמו אלן אייברסון, לטרל ספריוול וכריס וובר, המזוהים עם אמריקה השחורה, קודמו לפרונט. ללא הגזמה, מדובר היה במהלך חברתי ופוליטי חשוב (עם אוריינטציה כלכלית צינית, כמובן, במיטב המסורת של הספורט המקצועני)

ג'ורדן מאיים לרסק את חומת ההפרדה הדקה שהקימה הליגה בהיעדרו, במחשבה בוגרת שצריכים להמשיך הלאה, למרות הכל. מדגדג לו בקצות האצבעות לדפוק איזה דאנק על יואינג, לזכר ימים עברו, להתחרות עם קרטר על תואר מהלך השבוע.

על פניו, זה נשמע מבטיח ומשתלם לכל הצדדים. מייקל יחזור ויוכיח שהוא עדיין המלך, הליגה תעשה כמה ירוקים ואפילו בקפיטול היל תהיה שמחה וצהלה. אבל המציאות קובעת כי אם מייקל יחזור, הוא יוריד למטה, ביחד עם הדאנק לפרצוף של שאק, גם את פרוייקט שיווק קובי כדבר הבא, את אייברסון, את וובר, את דאנקן, את מרבורי, את ג'יסון וויליאמס ושאר הכדורסלנים שרק הצליחו לצאת מצילו וכבר מצטווים לפנות את הבמה המרכזית למופע האגו הנודד של המלך שקם לתחייה. ומה אז? הוויזארדס ישודרו בפריים טיים? איזה כיף.

בעוד שנתיים, כשיימאס לו להוכיח שהוא הטוב מכולם, גם בגיל 40, ג'ורדן יפרוש וישאיר את הליגה מחפשת פתולוג לנתח את גופתה. אם מייקל חוזר, שלא יהיו אשליות לאף אחד, הליגה תמות. יהיה קשה לשכנע צופים לקנות כרטיס ב-32 דולר לראות מאצ' אפ בין טרייסי מגריידי לג'רי סטקהאוס, כשרק לפני שבועיים מייקל הוריד את קובי לפוסט אפ. מוות מהיר וחלק זה יהיה.

אז אם אני דיוויד שטרן, אני מתחנן בפניו שלא יחזור. למען הליגה שנתנה לו את שמו ושמה לו מיליונים בכיס. אם היא באמת יקרה לו, שיישאר על כסא המנהלים של הוויזארדס. שמישהו יגיד לו שהג'ורג'יו ארמאני נראה עליו מצוין. בבקשה.