התוכנית המדינית של הימין

מול שפע "תוכניות השלום" למיניהן, מאוסלו עד ז'נבה, ממפת הדרכים ועד אובדן הדרך וההתנתקות מהדרך הציונית – חסרה אמירה ברורה של המחנה הלאומי, שבניגוד ליריביו רוצה באמת גם שלום וגם מדינה יהודית ודמוקרטית. לנוכח מציאות זו יש מקום להדגיש שני עקרונות שבלעדיהם לשום תוכנית אין סיכוי לקרום עור וגידים:

(א) מדינת ישראל והעם היהודי אינם יכולים להכיר בלב ארץ ישראל כחוץ לארץ: הכרה כזו שומטת את הקרקע, תרתי משמע, מתחת לזכות קיומה של מדינה יהודית בכל מקום אחר בארץ ישראל.

(ב) עקירה כוחנית של בני אדם מבתיהם בניגוד לרצונם, רק בגלל מוצאם הלאומי והדתי, גם אם הם יהודים, היא פעולה גזענית ולפיכך בלתי-חוקית בעליל.

הכחשת העקרון הראשון משמעותו שישראל אינה מדינה יהודית; התעלמות מהעקרון השני הופך את ישראל למדינה שאינה דמוקרטית; הזנחת שני העקרונות יוצרת מציאות של לא מדינה, לא יהודית ולא דמוקרטית.

על כן, כל מי שחרד באמת לגורלה של מדינת ישראל אינו יכול להציע תוכנית שאינה כוללת בבסיסה את שני העיקרים הללו. מכאן גם אמורה להיגזר ההתייחסות הטריטוריאלית והדמוגרפית. למעשה, הפשרה הטריטוריאלית כבר התבצעה עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, שכלל ויתור על 78% מארץ ישראל התנ"כית והמנדטורית והסתפקות ב-22% הנותרים, המהווים יחידה גיאו-פוליטית אחת. חלוקה של שארית זו סותרת את העקרונות הנ"ל, ואף אינה מעשית מבחינת ממדיה של פיסת ארץ זו. לפיכך תוכנית המתבססת על חלוקה כזו נידונה מראש לכישלון. זה היה גורלן הצפוי מראש של כל התוכניות שצצו חדשות לבקרים מאז 1967.

חלוקת כבשת הרש אינה עונה גם על הבעיה הדמוגרפית, כיוון שאינה משנה את היחסים המספריים בארץ ישראל המערבית, ואת מגמות הילודה של שתי האוכלוסיות. "פתרון" של חלוקה, והסכמה לשיבת "פליטים", אפילו למדינה הפלסטינית המוצעת, רק יחמירו את יחסי הכוחות וייצרו פצצת זמן מאיימת. טרנספר גזעני של יהודים מבתיהם בלב ארצם יהווה מכת מוות לכל ניסיון למשוך יהודים לארץ, וכך יחמיר עוד יותר את המציאות הדמוגרפית.

בטווח הנראה לעין אין פתרון ואין שלום, או אפילו "שלום". גם הסיסמא הוותיקה של "שטחים תמורת שלום" התחלפה ב"שטחים תמורת טרור", שהיא משמעותה המיידית של תוכנית ההתנתקות הצפויה לכישלון כמו אחיותיה מהשמאל. המציאות בטווח הנראה לעין מחייבת לפיכך את חידוש כושר ההרתעה השחוק של ישראל, כדי שניתן יהיה להעביר את העשורים הקרובים ברמת ביטחון סבירה פחות או יותר. היא גם מחייבת הכרה במציאות כבמלחמה, מלחמת אוסלו, וניהול כלכלת מלחמה. האמירה שרק "פתרון מדיני" יאפשר התאוששות כלכלית גוזרת על ישראל חורבן כלכלי, מכיוון שפתרון כזה אינו קיים, בוודאי לא לפני הכרעה צבאית. המסקנה היא שישראל צריכה לפעול לשיקום כלכלתה, בלי להתנות את השיקום בסיום המלחמה, מה גם שאין היא עושה את המוטל עליה כדי להכריע את המלחמה, ובכך לקצרה.

בטווח הארוך, ואם בכלל קיים פתרון, יהיה צורך בתכנון אזורי חדש של המזרח התיכון, כולל תרומה ירדנית ומצרית לשאלה הטריטוריאלית ובמיוחד לזו הדמוגרפית, באופן שישחרר את הלחץ המסוכן הקיים בארץ ישראל המערבית ומאיים גם על מדינות שכנות אלה.

הכוחות הפוליטיים, מביילין ועד שרון, הוכיחו שאין ביכולתם להציע תוכנית שתביא בחשבון את שני העקרונות הנ"ל ואת העובדה שאין פתרון עכשיו. האם הימין יכול לענות על אתגר זה?


ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.