פלסטיני אחד שווה ארבעה רומנים

"שוק העבדים היה ממש כאן בחוץ", נזכרים עוזי גבאי והקבלן סלים בנוסטלגיה בימיה הגדולים של החנות שלהם, "שרלי קרמיקה" ביפו. היו ימים, לפני האינתיפאדה, שלפני החנות שלהם, ממש מחוץ לדלת, התאחדו כל פועלי העולם, או לפחות מהצד הדפוק שלו. הפועלים האלה מתאחדים כל יום בארץ בני החורין, ישראל, במקומות שנקראים, ולא בסלנג, שוק. שוק עבדים. גם לפרעה היה כזה.

כשהפלסטינים "החאפרים" היו באים לחפש עבודה, גם לעוזי וסלים היתה עבודה. עכשיו, כשהכל מת, יש להם זמן לחבר את מחירון העבדים המלא:

"המחיר של הפלסטינים היה 100-200 שקל ליום", מפרט סלים. "בסוף התחלנו לשלם להם אפילו 250, כי אי אפשר היה להשיג פועלים בכלל. רומנים מקבלים 100-120 שקל ליום, או 20 שקל לשעה. בעיקרון פלסטיני אחד שווה ארבעה רומנים, אבל לכל צד יש יתרונות וחסרונות: הרומני יכול לעבוד 12 שעות, הפלסטיני כבר בשלוש צריך להתחיל לחזור לעזה. מצד שני, אין תחליף לעזתים: בכוח הסבל, ביכולת לעשות גם עבודות שחורות וגם מקצועיות. עכשיו הסינים קצת מחליפים אותם. אבל רצף פלסטיני קיבל 25 דולר למטר, רצף סיני מקבל רק 25 שקל, עד כדי כך הם הורידו את המחירים. האפריקאים חלשים מדי לבניין. יהודים? לא משתלם להעסיק, צריך לשלם להם ביטוח לאומי, חופשות, בלגאנים".

אפריקה. יבשת הספונג'ה. שם מלמדים איך לנקות בתים בתל אביב. הפועלים מגאנה, ניגריה וחוף השנהב עומדים בצ'לנוב פינת סלמה, ליד התחנה המרכזית הישנה. לאחרונה, אלו ללא פרנסה קבועה, הפכו גם לסבלים. שוק העבדים מתפקד כאן במלוא הדרו, ואיזה הדר: טנדר סובארו פתוח עוצר ליד קבוצת אפריקאים. "בעל הבית", כמו שאומרים האפריקאים בעברית, הציע 120 שקל לתשע שעות של העברת דירה. 13 שקל לשעה. האפריקאים רוצים 200.

מתחיל המו"מ. הסובארו נוסע, ואז חוזר ומציע קצת יותר, האפריקאים מתעקשים, גז ורברס, גז ורברס, בסוף הם מתפשרים על 150. 16.5 שקל לשעה. זה בסדר, גם את זה הם לא תמיד מקבלים. לכל פועל יש סיפורים על יום עבודה שנגמר בבעיטה מהאוטו של המעביד. לפעמים הבעיטה מסיימת שבוע עבודה. "המעביד יודע שאני לא יכול ללכת למשטרה ושאין לי סיכוי למצוא אותו", אומר אחד מהם. אפריקאים שעבדו בחברות שמירה מספרים כי מהמשכורת מורידים מיסים וסכום על ביטוח. לקבל את הביטוח זה משהו אחר. הפחד מהמשטרה הוא בחינם.

מאז ימי האינתיפאדה הקו הירוק סגור לפלסטינים. אם אין עבדים, אז יש שפחות: נשים ונערות פלסטיניות, שלפני כן ישבו בבית, החלו לעבוד, בעיקר בחקלאות. לעבוד זו ההגדרה, כי להתפרנס מזה זה קצת קשה. אחרי הכל, אין מה לצפות אם אתה גם ערבי וגם אשה.

"נשים מקבלות 40-60 שקל ליום, שזה 8-12 שעות עבודה. כולל שבתות וחגים יהודים ומוסלמים", אומר מחמוד עומר, ראש האגף המקצועי של הפועלים בקלקיליה, ואיש ארגון "קו לעובד". "ילדות מתחילות לעבוד בגיל 12, ומקבלות 30-50 שקלים ליום. הזקנות עובדות אפילו עד גיל 70. ב"קו לעובד" יש תלונות של נשים שלא יכלו יותר לעבוד, והמעביד לא מסכים לשלם להן פנסיה". מצד שני, למה להתלונן, מדי יום חמישי יכולות הנשים לקבל סל של פירות סוג ב', אלו שלא ניתן לשווק אותם.

עומר טוען שהניצול הגדול ביותר של הפועלים הפלסטינים הוא בהתנחלויות. לדבריו באזור התעשיה ברקן עובדים פלסטינים תמורת עשרה שקלים לשעה. הטרגדיה של קלקיליה, הוא אומר, היתה שתושביה הסתמכו תמיד על עבודות בישראל, ולכן לא נוצרו בה מקורות תעסוקה. התלות הזו היא הדדית, גם המושבניקים מעדיפים פלסטינים. "התאילנדים והרומנים עובדים לאט לאט. הפלסטיני נותן יותר עבודה, הוא מומחה כבר בקטיף תות שדה ותפוזים, הוא גם לא צריך פריג'ידר וקראוון - הוא הולך הביתה".