מארז האחים מרקס

או שאתם בעניין של האחים מרקס, או שאתם לא. קרוב יותר לוודאי שאתם לא בעניין, מהסיבה שאתם הדור שלא ידע את הרפו, צ'יקו וגראוצ'ו, הדור שככל הנראה לא צפה באף סרט של משולש ההומור המשפחתי היהודי. עם זאת, קרוב לוודאי נוסף הוא העובדה שגם אם לא צפיתם באף אחד מסרטי המרקסים, שמעתם את השם, אתם מכירים את המותג, ואולי לעתים אפילו חוטאים בשיבוצו כדוגמא או כדימוי. כמובן שאם במקרה הקורא הוא מרקסופיל מדופלם, הוא רשאי לראות עצמו פטור מכל הפסקה הראשונה ולהמשיך היישר לספריית הדי.וי.די (המובחרת) הקרובה למקום מגוריו, בכדי לחגוג על אריזת הספיישל המשולשת של המרקס בראדרס.

ובכל זאת, כיצד הפכו האחים מרקס למותג הומור כלל תרבותי? התשובה לכך פשוטה: הם היו מצחיקים מאוד בשעתו, מצליחים מאוד בזמנו והצליחו לאפיין את העשייה שלהם בדרך כה מקורית, עד שהפכוה לבלתי נשכחת. מצד שני, המרקסים פעלו בתקופת תור הזהב של הוליווד, שנות השלושים הקסומות, שם נכתבו כמעט כל האגדות בסגנון סאנסט בולווארד.

מכל מקום, שלושה סרטים - ללא תוספות מיוחדות – מוגשות לצופה הישראלי, שמעוניין להתוודע לעניין, או לצרף אותו לספריית הנצח שלו: "מרק ברווז" – אולי סרטם המפורסם והחשוב ביותר של האחים מרקס, "קרקרים של חיות" ו"נוצות סוס". כל הסרטים בשחור-לבן, ומוגשים לצופה בשלושה דיסקים נפרדים. אריזה ראוותנית משהו, שמסתירה בסך הכל 180 דקות של צפייה במשותף.

אפשר שפשר העניין נובע מהתחושה כי הטקסטים הקולנועיים של האחים מרקס הם פריט לאספנים וככאלה, ראוי שיתייחסו אליהם ככאלה. אבל אפשר גם – זו אפשרות צינית ודוחה מכדי להעלותה על המסך – שנעשה כאן ניסיון לגרד עוד כמה לירות מהצרכנים. אבל, כאמור, אין ספק שלא כך. הסכמנו על העניין מראש.

צפו בסרטי האחים מרקס. צחקו במקומות הנכונים. הניחו אותם באוסף הדי.וי.די שתורישו לנכדיכם. אלה, מכל מקום, לא יצליחו אפילו לרגע להבין – מה בשם אלוהים הצחיק את הווירדואז בראשית המאה העשרים?