מילכוד זחאלקה

האיש הקטן ישב לו בביתו וראה על מקלט הטלוויזיה המוני אנשים רצים כשזרועותיהם פרושות מעלה, צמאי דם ונקם. בוודאי מרעישות החדשות, חשב, ואכן נתחוור לו כי לא עוד יום שגרתי הוא זה, אלא היום בו הרגו מסוקי צבא ההגנה את השייח' הנכה עם טילים חכמים שכאילו באו מתוך סרט של מושל קליפורניה.

הפחד חלחל בו. הרי כעת יצטרך להתבצר בביתו בלי היכולת לעשות קניות חג עד יעבור זעם, ומי יודע אם ומתי בכלל יעבור זעם. הנה הוא, מחד, שמעון פרס האלמותי הטוען כי סופנו קרב והנה, מאידך, ראש המטה הכללי הסבור כי כל כלב בא יומו וגם את המלונה של רנטיסי ימצאו בעתיד הקרוב.

קצת מבולבל הוא ידידנו המיניאטורי, מניף ידיו מחד ונפחד מאידך, אופטימיות מהולה בפסימיות. למזלו נמצא האיש הקטן במילניום השלישי, המאפשר לו להדחיק את המציאות העגומה באמצעות משחקי פלייסטיישן מועילים או באתרי פורנו מגרים. וכשהוא חוזר לקרקע המציאות, הוא מגלה שצירים מציון הפגינו והתאבלו לזכרו של אחד מאויביה הגדולים של מדינה זו ממש.

מעניין, מהרהר לו האיש הקטן, אכתת רגליי לארכיונים ואחפש תקדימים לתופעה מוזרה זו. בהחלט יש מצב, סבר, שנבחרי ציבור אנגלים קרעו קריעה לרגל תבוסה מחפירה של המחתרת האירית, או שסנאטור אמריקני קם בבית הנבחרים על רגליו וזעק "יחי בן לאדן", או בכיר שלטון רוסי המניף בקרמלין בגאון את דגל צ'צ'ניה.

ואולם ככל שנבר ועלעל בדפי ההיסטוריה לא מצא את הדוגמא הראויה. מיד התקשר לאגודה לרישום פטנטים, הכריז בגאווה: "אאוריקה!" והחליט לקורא להמצאתו החדשה "תופעת זחאלקה". בהמצאה זו, הסביר, מותר להם לאנשים שנבחרו על ידי ציבור מסויים להפגין ולרצות במותו של רוב הציבור שבבית הנבחרים שלו הם מכהנים. זה לגיטימי וזה חוקי, ולראיה חתן השמחה ומקור ההשראה, חבר הכנסת ג'מאל זחלקה (זה מהתמונה בראש המאמר), שבמהלך עצרת האבל לשייח' הקדוש יאסין בנצרת הכריז: "זכותנו להפגין, אם פעולותינו מרגיזות סימן שמילאנו את רצון בוחרינו".

"קייס קלוזד" מכריז אישנו הקטן, "חבר הכנסת זחאלקה מראה לכולנו מהיכן מטיל הלוקוס את מימיו". שהרי לפי היגיון זה מי שבחר אותו לכנסת היה השייח' יאסין. ולפי היגיון זה, אם יועצו האישי של ערפאת הוא חבר כנסת מן המניין מזה שמונה שנים, הרי שבוודאי שהפתק ששילשל הראיס בקלפי הישראלי תרם לבחירתו. אלא שנדמה היה לו לאיש הקטן כי הוא זוכר היטב שערפאת והשייח' יאסין אינם בעלי זכות הצבעה ותעודת זהות כחולה. כיצד ייתכן, אם כן, שאנשים כמו טיבי וזחאלקה נמנים על מאה ועשרים ראשי המדינה? ובכלל, האם מונח כמו "חברי כנסת הרוצים בהשמדת ישראל" אינו סוג של אוקסימורון?

"מה לך?" עונה לו הקול הפנימי "הלא חמישית מאזרחי מדינה קטנה זו בחרו בהם. חמישית, עשרים אחוז, יותר ממיליון איש". מלכודת היא זו, מהרהר אישוננו, ואכן לא ניתן לשלול מאזרחי המדינה עצמם את חופש הביטוי וזכות ההצבעה. ולא רק שלא ניתן - אינני רוצה בכך. שהרי לאזרחי המדינה מותר להביע דעתם בקולניות על כל תחום באשר הוא. לא ולא, נד בראשו, זו אינה קריאה למניעת זכותם המצפונית של ערביי ישראל להשמיע קולם. זהו רצון עז להפסיק את מתכונת הגולים העצמיים שמדינתי הקטנה מכניסה לעצמה במודע, כאשר היא צופה מהצד בנבחרי ציבור שעלו לשלטון בדרך דמוקרטית ומתעקשים, בעניינים קיומיים, להיות סוס טרויאני שיאיים על קיומה של ריבונות זו ממש, וידם קצרה מלמנוע זאת.

לא נמשיך להלאות אתכם, קוראים יקרים, אך נציין שהמחשבה הטרידה גם הטרידה את האיש הקטן. יומם וליל חשב כיצד יכבול את זרועות הדמוקרטיה המזרח תיכונית שצמחה למימדים מדאיגים המניבים תופעות אבסורדיות שכאלה; כיצד ימנע בעתיד מאנשים כמו זחאלקה או מוחמד בראכה שרץ בכל הזדמנות להעיד על פשעי המלחמה של מדינתו שלו מלייצג את האוייב. ולאחר הרהורים נוגים הגיע למסקנה שהוא פשוט לא יודע איך אפשר לתקן את אחת הסטיות המדיניות המוזרות ביותר בתולדות העת החדשה, כזו שאין לה אח ורע בשום מקום על דפי ההיסטוריה. הוא לא יכול לתקן כי אחרי הכל הוא סתם איש קטן.