חכו רגע עם הטרנספר

עצרת האבל של ערביי ישראל על הסבא שהנהיג את תרבות הפיצוצים בריכוזי אזרחים מאפשרת לבחון שוב את מעמדו של "המיגזר" במדינה יהודית-דמוקרטית. באוקסימורון שמייצר הצירוף הזה, היו ערביי ישראל החוליה החלשה מאז ומעולם, ועתה, אחרי העצרת, כנראה ביתר שאת. את הסיבות לכך אפשר לחפש, אולי, בעובדה שמושגי היסוד של קיומנו המשותף מובנים לנו מאליהם, אבל מעולם לא עצרנו באמת להבהיר אותם.

מול כל תובעי שלילת האזרחות, הגירוש, או ההפרדה מערביי ישראל, שמספרם ודאי יעלה כעת, אני מציע הצעה פשוטה אחרת כתרגיל אינטלקטואלי – בוא נחליט על חוק שיגביל את זכויותיו הפוליטיות של אזרח (כל אזרח) שיתמוך בהתארגנות טרוריסטית שמטרתה לפגוע ללא הבחנה בבני-אדם שאינם לוחמים (כל בני האדם). חוק זה למשל ישלח את ח"כ טלב-א-סנע היישר לקלבוש. אבל במקביל נתחייב גם לתת לכל האזרחים שותפות ושיוויון אמיתי במדינת ישראל, מתקצוב ועד חלק באתוס הלאומי.

בסופו של דבר, מי שמחוייב לדמוקרטיה יצטרך להבין שזכויות מעניקים לכל האזרחים בצורה גורפת, אך בענישה מגיבים באופן פרטני כלפי הפרט שהפר את החוק. כך זה מתבצע בחברה שהפרט וזכויותיו הם הבסיס שלה. חוסר ההכרה בעיקרון הבסיסי הזה הוא לב המכשלה לגבי המושג "דמוקרטיה" בו אנו מתהדרים. ברמה העקרונית, ייתכן שהתוצאה תהייה כי כל ערביי ישראל יוגבלו פוליטית, אבל רק לאחר שכל אחד ואחד מהם נשפט באופן פרטני.

החברה היהודית בישראל מעולם לא נתנה לערבים אפשרות להתקיים כאינדווידואלים. הן ברמת השיח הציבורי והן, בתחומים מסויימים, גם במדיניות הרשמית של המדינה. במידה רבה הנבואה הזאת הגשימה את עצמה והחברה הערבית, שעברה תהליך איטי של אינדווידואליזציה, החלה לסגת לעבר הכיתתיות הבדלנית, הלאומנות והפונדמנטליזם. כאדם שמכבד את חירותו ואחריותו של הפרט אינני מבטל את אחריותם האישית של הערבים הישראלים להידרדרות הזאת, אך גם אינני יכול להתעלם מהנסיבות הברורות שהביאו אותם למצב זה. מדובר באנשים שהמדינה הדירה אותם באופן סמלי ומעשי מתחומים נרחבים של הדמוקרטיה הישראלית, אבל כאשר הם בזים לה, עובר רחש של פליאה צדקנית בקונצנזוס הישראלי. הקפיצה התודעתית הזו טבעית לנו כנראה: ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ובסמליה אין זכר למיעוט בן 20 האחוזים שחי כאן מדורי דורות, ולכן זה הגיוני, לשיטתנו, שאנשי המיעוט הזה גם מופלים בתקציבים לאורך השנים ואחיהם מוחזקים בשטחים ללא זכויות אזרחיות. ולא שתגובתם של ערביי ישראל לחיסולו של יאסין אינה מקוממת וטיפשית, אך כדי לדרוש מערביי ישראל הגינות מוסרית בלי להרגיש צבוע, אני חייב קודם כל להצביע דווקא עלינו.

הקונצנזוס הציוני לדורותיו מעקר את הביקורת המוצדקת שאכן צריך להטיח בחברה הערבית. כשעם אחד מנשל עם שני מזכויות אזרח (באופן מוחלט בשטחים וחלקי בישראל) במשך עשרות שנים, ואז בא אליו בטענות על התנהלותו הלא מוסרית, שני הצדדים נראים רע מאוד. הקטגוריות המקובלות של צדק, מוסר או הגינות הופכות לטורניר צדקנות ושנאה הדדית. מה שנוצר פה הוא אנרכיה מושגית – כל המושגים בשפה הופכים באופן אבסולוטי לתלויי צד בסכסוך ואין עוד יכולת להסכים אפילו על משמעותם של מילים כמו: "תוקפן", "טרוריסט" או "דמוקרטיה". אמנם השפה בכלל, ומושגים כאלו בפרט, הם תמיד נזילים ותלויי תרבות, אבל בישראל ובפלסטין חוגגים את הגמישות האינטרסנטית הבלתי נסבלת שלהם עד לקצה, במקום לנסות ולהבהיר אותם. כך יכול יאסין להצטייר כלוחם חופש, בעוד ישראל היא שה תמים ומותקף.
למרות הערפל הסמנטי אני מהמר שלבני האדם, בתנאים של חופש יחסי, יש יכולת סבירה לזהות הגינות מינימאלית ולכן אינני לא מצפה שהביקורת על ערביי ישראל, בתנאים הנוכחיים, תהייה בעלת השפעה כלשהי. לעומת זאת כשהמושגים דמוקרטיה ושיוויון ישאפו להידמות להגדרתם המילונית, נוכל סוף סוף לבחון באמת את נאמנותם של אזרחינו.