פרויקט מיוחד: הטרור והקמפוס הפלסטיני

איהאב אבו-סלים היה סטודנט לתקשורת באוניברסיטת ביר-זית שברמאללה. בן דודו, ראמז סלמי אבו-סלים, היה סטודנט למשפט אסלאמי באוניברסיטת אל-קודס הפתוחה. ב- 9 בספטמבר האחרון, הפכו שני פעילי החמאס הללו לשאהידים. איהאב התאבד בטרמפיאדה של צריפין ורצח שמונה בני אדם. ראמז התפוצץ בכניסה ל"קפה הלל" בירושלים, ונטל את חייהם של שבעה ישראלים נוספים.
מעשיהם המחרידים של בני הדודים אבו-סלים מכתימים אוכלוסייה שלמה בכתם הטרור. מזה שנים נחשבות האוניברסיטאות הפלשתיניות בשטחים למעוזי גיוס של מחבלים מתאבדים, ולמוקדי טרור מובהקים. האמת, כמו תמיד, נמצאת היכן שהוא באמצע. במוסדות ההשכלה הגבוהה הפלשתיניים מתנהלת רקמת חיים שלמה, עולם ומלואו הנסתר מעיני רובנו. ניסיון לשרטט פרופיל עדכני לסטודנט הפלשתיני הוא משימה מורכבת ורב גונית. מה מתרחש בין כתלי האוניברסיטאות?

מידי פעם אנחנו שומעים אצלנו, בישראל, שהחינוך הגבוה הפך מיועד לעשירים בלבד, ונראה שגם בצד הפלשתיני ההשכלה בהחלט אינה לכולם. כאשר מדובר ב'אליטות' הפלשתיניות, הבחירה היא ללמוד בחו"ל - ארה"ב, אנגליה, ירדן ונסיכויות המפרץ הפרסי. ומה בנוגע לרוב האוכלוסייה? עידית זלטנרייך ממרכז פרס לשלום מסבירה: "נהוג שהמשפחה בוחרת את אחד מבניה (או בנותיה) שירכשו השכלה, וכולם משקיעים בשבילו. המשפחה כולה עובדת קשה כדי לממן את לימודיו. הלימודים נתפסים כסוג של מעבר מתוך חיי הכפר אל החיים העירוניים".
עד כניסת ישראל לשטחים, לא קם שם אף מוסד אקדמי, זאת בשל התנגדות הירדנים (גדה) והמצרים (עזה), שחששו כי השכלה תביא לתסיסה אצל הציבור הפלסטיני. ב- 1977 אישרה ישראל לראשונה את פתיחתה של אוניברסיטת א-נג'אח, ומייד אחריה הוקמה גם ביר-זית ברמאללה. מאז ועד היום גדל מספר המוסדות להשכלה גבוהה לאין שיעור. המרכז הפלשתיני למידע וסטטיסטיקות מדווח על קיומן של 10 אוניברסיטאות ו- 6 קולג'ים שמציעים תואר ב.א בשטחי הרשות הפלשתינית.
אחוז המשכילים אצל הפלשתינים כיום הוא גבוה ביותר (ביחס למדינות ערב האחרות). בשנה שעברה עמד מספרם על 83,408, כאשר 47 אחוזים מתוכם הם סטודנטיות. מספרם של המרצים עמד על 3,474 (כאשר רק כ- 400 מתוכם הן נשים).
פרופ' ליסה טאראקי מאוניברסיטת ביר-זית ביצעה מחקר בנושא משמעות ההשכלה הגבוהה בחברה הפלשתינית. "הלימודים האקדמיים הם כלי מפתח למוביליזציה חברתית", היא אומרת. "בוגרי האוניברסיטאות מהווים נדבך עיקרי בשכבת מעמד הביניים ההולכת וצומחת ברשות".

הפעילות הסטודנטיאלית המאפיינת את הקמפוסים הפלשתיניים רחבה ומגוונת. רבות מהפעילויות מאורגנות על ידי תאים סטודנטיאליים. הגדולים שבהם פוליטיים ומזוהים עם הפת"ח והרשות הפלשתינית, או עם התנועות האסלאמיות, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. לעיתים מתארגנות הרצאות של אישים המובאים לקמפוסים מטעם התאים, אם כי לפעמים הצבא לא מאפשר למוזמני תנועות הטרור האסלאמיות להגיע.
פעילות סטודנטיאלית נפוצה אחרת היא ביקורי משלחות ואינטראקציה עם קבוצות מחו"ל. לאחרונה ערכה אוניברסיטת א-נג'אח שבשכם ועידה משותפת עם סטודנטים מספרד, שבדיה וארה"ב. אוניברסיטת בית-לחם אירחה קבוצות סולידאריות מארה"ב ומצרפת.
פעילות רבה רוחשת בקפיטריות ובמסעדות שקמפוסים, שהופכים לעיתים למרכזי תרבות. מחוץ לקמפוס נערכים מדי פעם גם טיולים, בעבר בתוך שטח ישראל וכיום רק באזורים קרובים. בנוסף, ישנן פעילויות התנדבות הנדרשות מן הסטודנטים לשם קבלת התואר, בדומה מעט לפרויקט פר"ח הישראלי, אלא שההתנדבות נעשית בגופי הרשות הפלשתינית.

איך נראים חיי הלילה של הסטודנטים? תלוי איפה ואת מי שואלים. באוניברסיטאות דתיות כמו האסלאמית בעזה קיימת הפרדה במחלקות הלימודים בין נשים וגברים, ויש מקומות בהם המצב שונה, כפי שמתאר מהדי עטרי, פעיל בתא הפת"ח באוניברסיטת ביר-זית: "רוב הסטודנטים חילוניים. יש דיסקוטקים קטנים שפעילותם מוגבלת בגלל הצבא הישראלי. בדיסקוטקים שותים גם אלכוהול".
החופש היחסי אותו מתאר מהדי תקף בעיקר לגבי בני מינו, כי בעוד הבנים שוכרים דירות ברמאללה, הבנות משוכנות במעונות והיציאה אסורה לאחר 21:00.
יש גם משמעות לפומביות העניין. "גם מי שמוגדרים חילוניים הם חלק מחברה קונסרבטיבית, ואם הייתי רואה אדם שותה אלכוהול ברחוב, למרות שאני עצמי חילוני, הייתי מכה אותו", אומר סעוד, סטודנט מעזה. עיתונאי ישראלי שמרבה לבקר שם מסכים שזהו המצב: "במסיבות שותים הרבה אלכוהול אבל בהיחבא. גם ממני מבקשים בכל הזדמנות בירה וויסקי".
ומה עם קצת רומנטיקה? קשר שהחל באוניברסיטה, דבר ששכיח מאד בקמפוסים הישראלים, נדיר הרבה יותר מעבר לקו הירוק. המסגרת הלגיטימית תהיה בחיבור בין המשפחות. אפילו בביר-זית (רמאללה) החילונית, שם יש נישואים בין נוצרים ומוסלמים, יביטו בעין לא יפה בזוג סטודנטים שיבחרו להתנשק בפומבי.

ציבור הסטודנטים הפלשתיני נחשב לציבור אקטיבי ופעיל, בשונה מן הסטודנטים הישראלים, הנחשבים לאדישים על פי רוב. עניין זה מהווה מוקד משיכה עצום אל הקמפוסים מצד התנועות הגדולות בזירה הפלשתינית הכללית. בזירה הפוליטית הפנימית של מועצות הסטודנטים באוניברסיטאות פועלים שחקנים מוכרים: פת"ח, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזיתות ותנועות השמאל ושאר הזרמים הפוליטיים. כולם מנסים להשיג דריסת רגל בקמפוסים, ולהגדיל את התמיכה העממית בהן.
סביב מה המאבקים? לעיתים מדובר בעימותים עם הנהלות המוסדות, ענייני שכר לימוד וכדומה. אולם על פי רוב מתרכז האקטיביזם הסטודנטיאלי בנושאים פוליטיים יותר: הסכסוך הישראלי פלשתיני, גדר ההפרדה וכו' . עניין נוסף המאפיין את תאי הסטודנטים הוא היריבות הפוליטית הגדולה ביניהם, המביאה לעתים לעימותים קשים. השיא בדרך כלל מגיע לפני בחירות בקמפוס, כפי שקרה לדוגמא בדצמבר האחרון באוניברסיטת ביר-זית שברמאללה, הנחשבת למוסד ההשכלה החשוב והיוקרתי בשטחים. מסע הבחירות למועצת הסטודנטים התנהל באווירה אנטי ישראלית קיצונית, והתנועות "התחרו" ביניהן במהלך הקמפיין איזו תנועה רצחה יותר ישראלים. משפורסמו התוצאות התברר כי המנצח הגדול הוא תא "הגוש האסלאמי" (החמאס והג'יהאד האסלאמי) בעקבות התוצאות התגאו ראשי החמאס והג'יהאד בקמפוס כי למרות שאנשי הפת"ח השקיעו כסף רב בבחירות ונעזרו ברשות הפלשתינית ובהנהלת האוניברסיטה, נותר החמאס הסיעה הגדולה במוסד. מסע הניצחון שערכו המנצחים בקמפוס, תוך הנפת דגלי החמאס, הוביל במהרה לתגרה בין פעילי פת"ח ומנגנון הביטחון המסכל לבין אנשי "הגוש האסלאמי", במהלכה נפצעו קל עשרות סטודנטים.

אם בעבר, ובעיקר בתקופת הסכם אוסלו, תפסו חיי החברה והתרבות נתח מרכזי מן ההווי הסטודנטיאלי, מאז
פרוץ האינתיפאדה האחרונה התרחב מאוד הממד הפוליטי בחיים הסטודנטיאליים הפלשתינים. סטודנטים בביר-זית שברמאללה יודעים לספר כי בתחילת האינתיפאדה הודיעו במערכת הכריזה של האוניברסיטה ששרון נכנס למסגד אל-אקצה, ועודדו את הסטודנטים להתקומם.
בשנה האחרונה תפסה גדר ההפרדה את עיקר תשומת הלב הפוליטית. המאבק בגדר (שמכונה "החומה") מכתיב בחודשים האחרונים באופן משמעותי את סדר היום של הסטודנטים, ומוציא המונים אל הרחובות.
מאבק עיקש במיוחד בגדר ניהלו סטודנטים באוניברסיטת אל-קודס שבמזרח ירושלים. המאבק פרץ לאחר שהתברר כי הגדר אמורה לעבור ממש במרכז הקמפוס, ולחלק אותו לשניים. בינתיים בוטלה התכנית ככל הנראה, אבל השנאה והכעס נותרו כשהיו. אין פלא אפוא, שמי שיזדמן לאתר האינטרנט של האוניברסיטה יגלה כי רובו מוקדש לנושא הגדר.
גם מרצים וחברי סגל אקדמי נוטלים לעתים חלק בהפגנות סטודנטים. "פעם כמה מרצים יצאו להפגנה שלווה כנגד המחסום, ואני זוכר איך המרצים נפלו לרצפה וטנק כמעט דרס אותם", מספר סטודנט שהשתתף בהפגנה כזו. "זה היה מחריד. אני לא אשכח איך אנשים מכובדים כאלה הושפלו".
לא מעט מחבלים מתאבדים יוצאים מתוך הקמפוסים הפלשתיניים. האוניברסיטה שנחשבת לקיצונית ביותר במובן הזה היא 'א-נג'אח' שבשכם. קשה לומר אם מדובר בעשבים שוטים או במגמה כללית. סיפור ישן שעדיין תקף מלמד על כך: בשנת 2001 ליווה כתב ה"לוס אנג'לס טיימס" סטודנטים באוניברסיטת ביר-זית בטקס סיום לימודיהם. בדיווחו תיאר את בוגרי המחזור, שנראו גאים מאוד בדרך לקבלת התואר, בעוד נשיא האוניברסיטה, חנה נאזיר, היה עוד יותר גאה להזכיר בהערכה בנאומו את בוגר האוניברסיטה שנהרג בניסיון פיגוע בירושלים, ניסיון שכשל לאחר שלסטודנט אירעה תקלה והוא נהרג לבדו. האם ההישגים האקדמים יאפילו על ה"הצלחה" הזו, ימים יגידו...