אז מה חדש, שי גולדן?

קראתם את המאמר של שי גולדן, בו הוא מקבל את מותו הקרב בפיגוע? צודק הבנאדם. מבטא את המחשבות הכמוסות של כולנו, רק עושה את זה יותר טוב מרובנו, כי קולמוס שופע כל טוב לו. התמיהה היחידה היא על העיתוי.

אפשר היה לחשוב, למקרא חרדותיו המובנות של ידידי שי, שגורלנו נגזר רק היום. אפשר היה לחשוב שעד כה נהנינו מתוחלת חיים ארוכה, ואף צל של מופרעות רצחנית לא העיב על שמש קיומנו.

האמת, כמובן, הפוכה. מזה שנים אחדות אנחנו דומים לארנבונים השמנים, שגיבורי "גבעת ווטרשיפ" פוגשים במהלך נדודיהם. הארנבונים הללו מנהלים חיים נהדרים ושופעי גזרים וחסה לרוב – חוץ מהעובדה שמדי פעם אחד מהם נעלם. נלקח. נקטף בדמי ימיו. בניגוד לאותם ארנבונים, הפתרון שלנו פשוט למדי, הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לנקוט בו.

אבל למרות הרצון העז להאמין במחר חדש ובניצחון התבונה והשפיות, האמת היא שגם נסיגה מכל השטחים הכבושים לא תבטיח את שלומנו באופן מוחלט. שי גולדן בעצמו אומר שאפשר לסמוך על המלה עבד אל-עזיז אל-רנתיסי ומרעיו, ואני מסכים איתו. כשהם אומרים שאשדוד ועזה הם היינו הך לדידם, אני מאמין להם. כשהם אומרים שכל ריבונות שלנו, בין הים לירדן, מהווה כיבוש בעיניהם, על כל המשתמע מכך – אני מאמין גם לזה.

לכן גם אני, שמתעב את ראש הממשלה הנוכחי וסבור שרק נסיגה חד צדדית פחות או יותר לקווי 67' תפתור את הבעיה, סבור שגם הפתרון הזה לא יהיה מושלם – לפחות לא מיד. אחרי שנעזוב את הפלסטינים לנפשם, אכן נחיה בשלום עם רובם – לא עם כולם. יהיו מהם כאלה שיסרבו לעזוב אותנו. יהיו מהם כאלה שיגלו שאין להם קיום ללא המלחמה בנו, השנאה כלפינו, הנקמה האינסופית בנו. פסיכוזה שכזו. קיבעון מחשבתי. תקראו לזה מה שתקראו, להכחיש שזה קיים – גם אצל הקיצוניים מהצד שלנו – זו היתממות אובדנית.

לכן אינני חש חרדה יוצאת דופן לאחר מותו (בשעה טובה ומוצלחת, כן יאבדו טרוריסטים כמוהו) של כבוד השייח' אחמד יאסין. כן, המתח טיפה גבוה יותר, אבל לא באופן משמעותי. אם יש דבר שמצטיינים בו אנשים, שהחג הלאומי שלהם זה "יום הזעם", זה למצוא סיבות לזעום ולנקום. הפיגוע הבא היה קורה בכל מקרה, אם או בלי הצייצן הנכה.

הבעיה היחידה היא שהחיסול המוצדק הזה אינו חלק ממהלך רחב יותר. חיסול התשתית הארגונית וההנהגה של החמאס צריך להיות חלק ממהלך מהיר של נסיגה, לא אפיזודה אחת מני רבות במלחמת התשה מעגלית. אם היינו מחסלים את יאסין, רנתיסי ואולי עוד כמה אנשים שמותם באמת ישנה משהו, ואז נסוגים תוך חודש לכל היותר מרצועת עזה, היה בכך טעם. המציאות החדשה של הנסיגה היתה מקהה אצל רבים את הלם החיסול, ונותנת לעולם כולו משהו חדש להתעסק בו (כמו איך לדאוג שהפלסטינים לא יגוועו ברעב לאור ההתנתקות וסגירת המעברים לתקופה כלשהי).

זה לא יקרה, מפני ששרון לא באמת מתכוון להתנתק משום דבר. לנו נותר, לכן, רק הסיפוק הערטילאי על כך שמנוול אחד קיבל את שלו, לפני שמחזירים את הגוף והנשמה לכוננות ספיגה.