שי גולדן השלים עם מותו

אם כן, נגמר. החמאס מבטיח פיגוע נקמה "בתוך שעות", ואין סיבה שלא להאמין לו. עבדל עזיז אל רנטיסי הוא דובר מאוד מהימן בעיניי. קשה לי להיזכר בהבטחה שלא קיים. הקיצוניות שלו היא רק מסיכה על פניו של אדם מרובע. נראה לי שאפשר לעשות אתו עסקים. ראיתי את התמונות הלא ערוכות של גופת יאסין שהגיעו ברויטרס. גם הן היו, מאוד משכנעות בעיניי. פלסטיני מבועת הניח עליו יד, כאילו היה עוגת כלולות שהתרסקה. המוסלמי הכועס הזה נראה לי גם הוא, טיפוס שאפשר לסמוך על המילה שלו. למעשה, אפשר לסמוך על כל פלסטיני שצפה בתמונה הזאת, שיעמוד בדברתו וינקום. הנה לכם אמת פשוטה בתוך הכאוס: אפשר לצפות את התנהגותם של הפלסטינים. יש בכך נחמה.

אני, באופן אישי, לא אזכה ליהנות מפירות הנחמה הזו. אני עומד להיהרג בפיגוע. מן הסתם, אפילו, בפיגוע הנקמה הקרוב. מדובר בעובדה ודאית, ידועה מראש. למעשה, אפילו משעממת במידת מה. ישראלים נוטים להיהרג בפיגועי נקמה. אני ישראלי, מכאן עולה שבוודאי אחזיר את המפתחות לבורא – שלא מרצוני, אמנם, אבל מי שואל אותי. לפחות מעדכנים אותי מראש בדבר מותי המיועד. גם בכך יש סוג של נחמה. כמה חדשות טובות ביום אחד!

בסביבות 12:00, אצא להפסקת צהריים, ממקום מושבי במשרד המוגן והממוזג כהלכה בתל-אביב. אפסע לי בנחת שאננה אל דוכן השווארמה הקרוב. אתלבט אם להוסיף טחינה על עטרת הפיתה, או להסתפק בטעמה הגס והמפורש של השווארמה ואשב לי בשולחן הפינתי, הצופה אל רחוב אבן גבירול. קרוב לוודאי שלא אהיה לבד. יתלוו אליי שניים או שלושה מחבריי הטובים למקום העבודה. אנו נשוחח על ענייני דיומא, בוודאי גם נזכיר את ההתנקשות בשייח' יאסין. השיחה תקלח, עד לרגע בו תעלה ותבוא דמות בעל חזות ערבית חגורה בשכפ"ץ נפץ. "תראה", יאמר אחד מחבריי, "מחבל מתאבד". המחבל המתאבד יתמקם בנקודת האמצע המדוייקת בין שלושתנו – אולי אפילו יטעם מצלוחית החמוצים לפני מעשה – ואז ימשוך בשרוך ההפעלה. ישמע קול נפץ גדול, יישפך המון דם, ישמעו צעקות רבות, קול סירנות עייף יקרע את דממת המוות, ואז יגיעו אנשי זק"א, יקלפו את עורי מלוח המודעות, יחפשו את ציפורניי בתוך קערת הטחינה ויתקשו להחליט איזה גולגולת מרוסקת מתאימה לאיזו גופה ערופת ראש. הנוהל הרגיל. לא משהו שלא נתקלתם בו בעבר.

אם, איכשהו - למרות שהסתברות זאת אינה גבוהה כלל - אצליח לחמוק מהתופת הזאת, אמשיך, בערך בשעה 17:00 לכיוון הרכבת, שאמורה לקחת אותי לביתי, אל אשתי ושני ילדיי. אתנצל בפני אחד החיילים, על שאני גוזל את מקום הישיבה של הצ'ימידן הענק שלו ואתיישב במושבי כשגבי לכיוון הנסיעה. בוודאי אחלץ מהתיק את הספר שאני קורא בימים אלה, לצורך כתיבת מאמר ביקורת בוואלה! תרבות, "המושבע האחרון" שמו, מאת ג'ון גרישם, ואקרא בו. אני מתקדם יפה בספר. הגעתי כבר לעמוד 185. דני פאג'יט, הרוצח והאנס המטורף עומד להשתחרר מהכלא בשל כשל בירוקרטי של מדינת מיסיסיפי. לפני שנכלא איים על כל המושבעים שירצח אותם, היה וירשיעו אותו בדין. הם הרשיעו אותו, הוא עומד להשתחרר. אין לי כל סיבה להאמין שלא יעמוד בהבטחתו. הוא עומד לרצוח את כולם, אחד-אחד. על יסוד זה עומדת העלילה כולה. למעשה, היא מתחילה להתגלגל בקצב משביע רצון, רק עכשיו, שני שלישים לתוך הספר. ואז פיצוץ. אין צורך להיות מופתע. פיצוץ זעיר, של מטען נפץ קטן, שהונח על פסי המסילה מבעוד מועד, הוא מקור ההפרעה הלא צפויה. הקטר בוודאי ייטה על צדו. קרוב לוודאי שימשוך אחריו את ארבעת קרונות הקומתיים, על כל טוב הנוסעים שבהם. הרכבת תדרדר לשוליים ואז תתגלגל לתוך המדרון. אני מעריך את הנזק בחמישים מיליון דולר לרכבת ישראל ובכמאתיים ועשרים קורבנות לעם ישראל. ביניהם גם אני. עוד פרצוף אנונימי בהמון. ככה זה. אין צורך לעשות דרמה גדולה מכל דבר.

אם, איכשהו, למרות שגם כאן, ההסתברות הסטטיסטית שואפת לאפס, אצליח לחמוק גם מגורל ישראלי ידוע מראש זה, ארד מהרכבת ואתחיל את מסלול ההליכה הרגלי בדרך לביתי. מדובר בצעידה של כרבע שעה, אותה אני מבלה בדרך כלל בשיחה בטלפון הסלולארי עם אשתי או בצ'יט צ'אט אגבי, מנדנד במקצת – אם להודות על האמת – עם שכן משועמם שהחליט להעביר את הזמן בשיחת חולין אתי, דווקא. אני מניח שגם כאן תיסוב השיחה סביב ההתנקשות בשייח' יאסין. אפשר לשער כי אחד מאתנו יזכיר את המקרה שאירע הבוקר ברמת-גן, של תקיפת עוברי אורח תמימים על ידי פורע ערבי מחורפן חמוש בגרזן. אפשר שנהרהר, כל אחד לעצמו, כמה מפחידה היא סצינה של אדם כועס, חמוש בגרזן, שקם עליך למלוק אחד מאבריך – עם עדיפות לצוואר. באותה נקודה ממש, האמינו בכך, נשמע שנינו קול טפיפות צעדים מהירים מאחורינו. בוטחים ושאננים נביט לאחור כדי לצרף אלינו לשיחה שכן צוהל שלישי. אפס, כי יהיה מדובר בערבי חדור נקם אחר, חמוש בקילשון דווקא. שעה קיצונית מזמינה שימוש בכלי נשק קיצוניים. זה דבר ידוע.

בוודאי שנתחיל, השכן ואני, במנוסה מבוהלת מפני התוקף העויין. בוודאי ששכני יצליח גם להימלט. הוא קל רגליים באופן כללי, ויוצא ערב-ערב לריצה של חמישה קילומטרים, כדי לשמור על כושר וגיזרה חטובה. אני, לעומתו, צולע - תוצאה של תקופת התאוששות ארוכה משבר בקרסול ימין. סיכויי להימלט מאיש הקילשון נמוכים מאפס. אפשר אף שלא אעשה כל מאמץ לנוס. בשביל מה? האם כך אני רוצה שייזכרו אותי ילדיי – אדם צולע, מיוזע, שכוריאוגרפיית המנוסה שלו מעוררת רחמים? אוייבי יהלום בי, בדרך בה הולמים אנשים חמושים בקילשון בקורבנותיהם. ואני, אין דרך להימלט מהכרה זאת, אדמם למוות ברחוב. תמונה קשה, אין ספק.

אנשים מתים יום-יום, שעה-שעה, בכל רחבי העולם. לא כל מוות הוא סיפור גדול. רגשנות מגוחכת אינה במקומה. בדומה לכל ישראלי, גם אני מקבל עליי את גורלי בהכנעה ובמידה של אהבה. תודה על הזמן שהקדשתם לקריאה. עכשיו, ברשותכם, אפרוש לי לכתיבת צוואה. מכל מקום, למקרה שאלוהים גולש בוואלה!: אלי, אהובי, עשה בבקשה שמישהו אחר ימות במקומי.