יום חמישי, שעה שש בערב. המרצה עייף, יושב על כסא, עונה לשאלות של שני התלמידים שעוד מקשיבים. יתר הסטודנטים משוחחים בלהט, שולחים SMS'ים ושוברים שיאים ב- Snake. עכשיו תדמיינו את אותה סיטואציה, רק ביום שלישי בצהריים. עכשיו תנסו את יום שני בבוקר. מישהו הבחין בהבדלים ? עכשיו תנסו לדמיין את זה במדינה מתוקנת, נאמר אנגליה. עכשיו ההבדל ברור ?
חלק מהסטודנטים לא באים לאוניברסיטה בכדי ללמוד אלא בכדי לקבל תואר, תעודה. דפוס זה, שאינו פסול בפני עצמו, נראה יותר מכל באולמות ההרצאה, הנראים לעיתים כמו בתי קפה: פלאפונים רוטטים בחדווה, כוסות קפה מדיפות ארומה ושיחה ערה נישאת בכל פה. מצב זה, המתקיים במידה זאת או אחרת בכל הרצאה והרצאה מכריח את המרצים לנקוט גישות חדשות בכדי למשוך את תשומת לב הכיתה ככלל, ואת הסטודנט האקטיבי בפרט. דפוס הפעילות של הסטודנטים האקטיביים קל לניבוי: כשמדברים על משהו שעלול להופיע במבחן מקשיבים. לא יהיה במבחן מדברים. חוסר המוכנות של סטודנטים להתנהג בצורה מכובדת עובר לעיתים כל גבול. אני לא מצפה מאף אחד לשתוק ולא להעיר הערות, אבל אם באתם בשביל הדחקות יש אחלה קפה בחוץ.
נכון. חשוב שהמרצה ידע להעביר את החומר בצורה ברורה ופשוטה. אם אפשר גם שהשיעור יהיה מעניין וסוחף, אדרבא. ובכל זאת, חשוב להבחין בין הרצאה ברורה לבין הרצאה מבדרת. גם מדד ההערכה של הסטודנטים למרצים בשיח המסדרונות כפוף לתאווה הבלתי נשלטת לבידור. מרצה שלא ייתן את ה'שואו' המצופה נדון לסמסטר של שיחות קולניות, צלצולי פלאפונים ובקשות חוזרות ונשנות לשקט.
בכדי להימנע ממצב זה, נאלצים יותר ויותר מרצים לאמץ שיטת לימוד מיוחדת במינה "אסכולת כיתה גימל ראשונה", הנשענת על שלוש אסטרטגיות עיקריות:
1. אסטרטגיית להטטנות הקרקס חסידי אסכולה זאת, הבינו כבר מזמן את שהבינו בטלוויזיה: הצגה טובה מביאה לרייטינג גבוה. המרצה המשתייך לאסכולה זאת למד בדקדוק איך ליצן יומולדת משיג את שתיקת הילדים: בדיחות, סיפורי מעשיות, הלצות שנונות וחיוך שובה לב.
2. אסטרטגיית ההפחדה המרצה המשתייך לאסכולה זאת ירבה להשתמש באזכורי ממוצעים של שנים קודמות, ירחיב על קשיי הקבלה לתואר השני ויפליג בסיפורי זוועות על מורכבות החומר. למקרה ותהיתם, המרצה יקפיד להשתמש בחומר שאין בסילבוס ושלא ילמד בתרגולים. מי שלא מקשיב בשיעור לא יוכל להשלים את החומר לעולם וסופו להיצלות באש הגהנום.
3. האסטרטגיה האינפורמטיבית - המרצה המשתייך לאסכולה זאת לא ישתמש בשקפים, מצגות או כל חומר שעלול חלילה להקל על תהליך הלמידה. הניסיון מלמד שכאשר "המרצה מדבר מהר, המוזות שותקות" ולפיכך כמה שפחות קוהרנטיות, כך ייטב. הסטודנט, מוצף בשטף של מידע ועסוק כולו במרתון כתיבה בלתי פוסק, פשוט לא מספיק לדבר.
והנה דעת מיעוט (או שמא הרוב?) של עומר גולד
האחריות אינה מוטלת על ציבור הסטודנטים. המרצים באוניברסיטה מתייחסים (ואולי אפילו בצדק) לעבודתם כמרצים כחובה שיש לסמן עלייה וי, העומדת כעצם בגרון מעבר לעבודתם המחקרית. רובם חסרי ידע בהעברת חומר כיאות והמוטיבציה שלהם זהה למוטיבציה של ערפאת לשרת בגולני. לומר את האמת: את המרצים זה לא ממש מעניין האם הסטודנטים הפנימו את החומר או לא. מבחינתם יש שעה וחצי בשבוע שיש להעביר ויהי מה, כאשר השאיפה היא למספר תקלות נמוך ככל הניתן. סטודנטים מפטפטים מאחורה: לא נורא. עוד 40 דקות הסיוט נגמר ואני חוזר למשרד שלי עם שני עוזרי המחקר הנהדרים שלי. אוף. שוב האידיוט הזה שואל שאלות קיטבג... יא אללה, על מי אתה חושב שאתה עושה רושם? ממממ סטודנטית חמודה שם מאחורה. חבל שאני נשוי. מעניין אם היא יודעת באיזו הרצאה היא נמצאת. וזאת שמדפיסה על הלפ טופ כל הזמן. אוף מתי השיעור הזה נגמר? " אז איפה הייתי ? אה, כן, בשנת 1927.... ".
היום הכל עובד בשיטה של מחברות בחינה. הסטודנט שלא מעוניין לבוא להרצאה לא יושב עוד ומפטפט כל ההרצאה אלא הוא פשוט לא מגיע. סיכומי הרצאות מסודרים וקובץ בחינות משנה שעברה יחכו לו מייד עם תחילת עונת המבחנים.
אז מי אשם? הסטודנטים? לא נראה לי. הם עושים מה שכל אחד היה עושה במצב הנתון. המרצה מבהיר לך שההרצאה מעניינת אותו בערך כמו שהיא מעניינת אותך. אז אולי המרצים אשמים? בטח שלא. הם עובדים באקדמיה כדי לחקור, לגלות ולא כדי לבדוק מבחנים של חבורת חרמנים בני 23.