רוני הוא אחד מאלפי חולים בישראל, המתמודדים לא רק עם תופעות המחלה עצמה. "כל כאב ראש או שפעת קטנה סוגרים אותי בבית מהפחד שתתפתח דלקת ריאות". החולים מתמודדים גם עם הסטיגמה והניכור החברתי, "כשאני מרגיש שלם לספר על המחלה לחבר, אני מתאכזב כל פעם מחדש. הריחוק וניתוק הקשרים החברתיים כבר הפכו לעניין שגרתי".
לפי נתוני משרד הבריאות, חיים בארץ כ-4000 חולי איידס. משנת 1980 ועד סוף יוני 2003 התגלו בישראל 3802 מקרים חדשים של נשאי HIV וחולי איידס. על פי הערכה המביאה בחשבון מגמות אופייניות של גילוי המחלה בישראל, שבוצעה על פי נוסחה שהוכנה בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי, חיים בישראל עוד כ-1000 חולים.
לקראת הריאיון ביקש רוני להיפגש באחד ממרכזי הקפה הפופולריים בקמפוס, משום שרצה לראות ולהיראות. "אנשים שיודעים שאני חולה חייבים לצפות בי יושב עם אנשים אחרים, אני חייב להראות להם שאין ממה לפחד".
איך נדבקת במחלה?
כשהתחלתי ללמוד הייתי בן 24. נכנסתי לאוניברסיטה מאובזר: מספיק כסף לתקופת הלימודים, רכב סטודנטים קטן, חדר בודד במעונות וחברה צמודה. את חברתי לשעבר דינה (שם בדוי) הכרתי בצבא, היא הייתה בתולה ואני הייתי הראשון שלה. אהבתי אותה מאוד, אוהב עד היום. היינו חברים שלוש שנים כמעט, והחזקנו יפה מאוד. אפילו כשטיילתי לבד במזרח היא חיכתה לי, ולא יכולתי לחכות עד לחזרה ארצה, אליה. היו לי חיים מושלמים: למדתי, הכרתי אנשים, בחורות, נפתח לי הראש. הכול התחיל בערב לימודים פורה ונגמר בסיגריה שאחרי. הבגידה נראתה לי החמורה מכול באותו ערב. בגדתי! לא יכולתי להסתכל לחברתי בעיניים, ותירצתי את מצבי המדוכדך בשפעת. את הלילה עצמו לא אשכח בחיים, איך נתתי לעצמי ליפול כך. יש לי חברה שנים ואיני רגיל לקונדום, פחדתי שלא יעמוד לי. היא אמרה שהיא משתמשת בגלולות, והרגשתי שאיני מסתכן. מהם הסיכויים שיהיה לה איידס?!
מתי גילית שאתה חולה? קיימת יחסי מין אחרי ששכבת עם הבחורה?
נתחיל בפחות גרוע, לא קיימתי יחסי מין אחרי שבגדתי בדינה. התוודעתי לפניה על אותו לילה ארור והיא העיפה אותי לכל הרוחות. כלל לא חשבתי על האפשרות שיש סיכוי שאני חולה, אך ליתר ביטחון ובעצת חבר הלכתי להיבדק. נבדקתי, והתוצאה הייתה חיובית. התוצאה חיובית!!!!! צעקתי לעצמי. מה זה אומר? אולי זה חיובי שאני לא חולה? לא עיכלתי, ביקשתי לעשות עוד בדיקה, גם השנייה יצאה חיובית. הרגשתי צמא, כמו אחרי מסע כומתה, ושתיתי קולה מהמכונה.
מה עשית אחר כך?
חזרתי למעונות, נשכבתי על המיטה ונרדמתי. "נפלתי" די מהר, רציתי לשכוח את היום הזוועתי שעבר עליי. כשהתעוררתי עשיתי את הדברים שאני עושה בכל ערב: הדלקתי טלוויזיה, התקלחתי, קראתי עיתון. התעלמתי מהמחשבה שאני חולה. בלילה לא יכולתי לישון, הראש שלי דפק: מה אני עושה כאן? למי להודיע? למה אני חי כאן? הרגשתי כמו סטודנט לפילוסופיה שדן בשאלות קיומיות. בן אדם הולך ללמוד, דואג לעתיד שלו, מתכנן תכניות חתונה, ילדים, עבודה, בית עם גינה והכול נגוז בבת אחת. הרגשתי מן קריסת מערכות נפשית בתוכי.
הודעת לבחורה שאיתה קיימת יחסי מין? הודעת לדינה?
למחרת הכרחתי את הפרטנרית שלי ללימודים להבריז מהשיעור. הודעתי לה אצלי בחדר. היא הייתה בהלם, ברחה ממני, לא הספקתי לדבר אתה. היא כנראה הלכה לעשות בדיקה, שמן הסתם יצאה חיובית. לא ראיתי אותה חודש, התקשרתי אליה אבל היא סיננה אותי. ערב לפני חזרתה ללימודים הרימה לי טלפון ביקשה להיפגש. היא הצטערה על מה שקרה והרגישה מאוד אשמה. "גם אני אשם! שנינו אשמים, את חייבת להבין זאת!", אמרתי לה. מצאתי עצמי מעודד אותה להמשך החיים. איננו בקשר עכשיו, אבל בזכותה לקחתי את עצמי צעד קדימה. עודדתי את נפשי להמשיך הלאה למרות הכול, ולנצל את חיי להנאה. אמנם קיצרתי את חיי בכמה שנים ואיני יודע מה יתפוס אותי, הצינון הכי קל מסוכן לגופי. אך כל עוד אני חי אני רוצה לחייך ולעשות חיים.
המרירות אינה מכניעה אותך ?
יכולתי לחיות בכעס ולרחם על עצמי, ובמקום זאת אני מעדיף להמשיך הלאה. לא אשקר, לעתים אני נכנס לדיכאונות, והרבה יותר מבעבר. אני מקווה שלא אתן לעצמי ליפול לבור הייאוש. חשוב לשמור על אורך חיים בריא יותר מפעם. תארי לך שמישהו אומר לך שאת עומדת למות ולא נותן לך זמן משוער! את תלכי ותעשי את כל הדברים שלא הספקת. רציתי לעשן כמו קטר, לנסות סמים חדשים, לטוס לחו"ל, לשכוח מהלימודים ומהסביבה ששנאתי להיות בה ולא מצאתי בה עניין עוד. איני יודע כמה זמן נשאר לי, ובזכות הקוקטילים החדשניים אני יכול להאריך את חיי בעוד כמה שנים, ואני מעדיף לחיות ולראות איך האחיינים החמודים שלי גדלים.
איך הגיבו המשפחה והחברים?
אימא שלי, שאני אוהב בכל לבי, בכתה כשסיפרתי לה, אין ספק שהיא תומכת בי ועוזרת לי נפשית בכל כוחה. עם אבא קשה קצת יותר. בתחילה הוא חשב שאני הומו, כי המחלה מזוהה רק עם ציבור ההומוסקסואליים בארץ. לקח לי שנה לשכנע אותו שאיני הומו, הוא די מתעלם מזה. אני רואה שהוא כועס עליי, אבל אין לו בררה, אני הבן שלו. החברים הטובים נשארו אתי, אבל הם אינם ירושלמים. רוב חבריי ללימודים תפסו מרחק, אט אט הקשרים נותקו. אני יודע שהם אינם בורים בענייני המחלה, אני בטוח שהם יודעים שהחיידקים אינם עוברים באוויר, וגם לא בכוס שתייה, אך יש להם רתיעה מכל נושא המחלה. הם אינם מדברים אתי עליה (אם מדברים אתי בכלל)... לעזאזל, לא ביקשתי שתעשו לי חוסם עורקים, שיחה סתמית על כוס קפה תעשה לי טוב.