הרב כדורי לוקח אליפות (ותוהה מה הוא הולך לעשות עכשיו)

מאת: זאב אברהמי


כשמייק ששבסקי קיבל לידיו את צלחת האליפות השלישית בקריירה שלו, הקהל נחצה לשניים: אוהדי דיוק הריעו לו, אוהדי שלוש הקבוצות האחרות בפיינל פור שרקו לו בוז ארוך.

אמריקה היא מדינת ספורט ג'נטלמנית, שבה המפסיד יודע להעריך את המנצח. אבל לא הפעם: 41 שניות לסיום המשחק, כשהניצחון היה כבר מונח בכיס הז'קט של ששבסקי, נעמדו רוב הצופים וצרחו "יו.אוף.איי, יו.אוף.איי," קריאת העידוד של אוניברסיטת אריזונה.

שש דקות לסיום המחצית הראשונה נעמדו רוב הצופים ושרקו בוז. על מה שרקו בוז? כל השריקות, כולן, הלכו לטובת דיוק. אריזונה סיימה את המחצית עם שלושים וחמש נקודות. דיוק סיימה את המחצית עם חמש עבירות קבוצתיות. חמש! ממוצע של עבירה לכל ארבע דקות.

התסכול מהיציעים נבנה כבר יומיים לפני כן: השופטים הגישו לדיוק את הניצחון על מרילנד על טס של זהב. מרילנד כבר הובילה ב-22 נקודות כשהשופטים החליטו לקחת את המשחק לידיים.

במחצית הראשונה של משחק הגמר נמשך השיפוט החד צדדי. ג'ייסון וויליאמס סיים את המחצית עם שתי עבירות ועשרים מכות שלא נשרקו נגדו. אפילו בילי פאקר, הפרשן של סי.בי.אס, אוהד שרוף של דיוק וחבר קרוב של ששבסקי, התחיל לדבר על השיפוט.

למה יש הרגשה של שיפוט לטובת דיוק? אולי זה מקרי ואולי זה בגלל שכדורסל מכללות הוא ענף גווע, שבו כל שחקן חצי מוכשר קופץ כיתה הישר אל ה-NBA. ענף שפתאום מתחיל להבין שלא יכול להיות שחנויות ימכרו חולצות עם השמות של השחקנים עבור חמישים דולר בלי שעמלה מסוימת תלך לשחקן עצמו. ענף שמעניש שחקנים שאין להם כסף לאכול צ'יפס (שלא לדבר על דייט נורמלי) בגלל סכומים פעוטים שהם לוקחים מסוכנים. ענף ששולח את המאמנים שלו לבתים של שחקנים צעירים, מבטיח להם הרים וגבעות ולא נותן להם שום קרקע רכה ליפול עליה כשהחלום שלהם מתפרק לחתיכות.

בכל הכאוס הזה, דיוק היא עלה התאנה של ליגת המכללות. במעט מאה אחוז משחקניה מסיימים את ארבע השנים עם תואר, האוניברסיטה לא נקשרה לשום סקנדל והיא עדיין מצליחה להגיע בדרך קבע לשלבים הגבוהים של הטורניר.

לפני שנתיים ששבסקי כמעט התרסק. היתה לו אחת הקבוצות הטובות בתולדות דיוק, קבוצה שניצחה משחקים בעשרים הפרש וצפונה. בגמר, במשחק הצמוד הראשון שלה באותה עונה, הפסידה דיוק לקונטיקט. הקבוצה של ששבסקי התפזרה: אלטון ברנד, קורי מגאתי ווויליאם אייברי נרשמו לדראפט של ה-NBA עוד לפני שסיימו את ארבע השנים שלהם בדיוק.

שון באטייה, מכוכבי אותה שנה, החליט להישאר. באטייה הוא שחקן נהדר והוא נער הפוסטר של ליגת המכללות, המוצג שהם מביאים לשולחן כשהם באים לבקש מהטלוויזיה מאות מיליוני דולרים עבור זכויות שידור: באטייה הוא בחור יפה, שחור-לבן, מדבר ברהיטות. הוא קולע משלוש, הוא שחקן העונה, שחקן ההגנה של העונה, ועכשיו גם אלוף. ויש לו ממוצע של שלוש ספרות בלימודי דת.

הבעיה היא שבאטייה הגיע לדיוק כדי להיות שחקן כדורסל, לא מטיף אוונגליסטי. אם הוא היה מציץ לשמאלו של ששבסקי במהלך המשחק, הוא היה רואה שלושה כוכבי עבר של דיוק שסיימו את הקריירה שלהם מוקדם מדי וכעת הם עוזרי מאמן ב-15 אלף דולר לעונה: סטיב ווג'חובסקי, כריס קולינס וג'וני דאוקינס מצטרפים לרשימה ארוכה. תנסו לחשוב איפה משחק צ'ירוקי פארקס, איפה כריסטיאן לייטנר, מגאתי, דני פרי, טרג'ון לנגדון, אייברי.

ששבסקי אולי עושה שירות לאומה האמריקאית כשהוא מוציא אזרחים טובים יותר אל החיים הציבוריים, אבל זה לא מה שהוא מבטיח להם כשהוא הולך לגייס אותם לדיוק. ששבסקי ניצח, המכללות ניצחו, סי.בי.אס. ניצחה. בעוד שנתיים יתברר אם שון באטייה יצטרף לשורה הארוכה של המפסידים הקבועים: ילדים שחורים שנוצלו כדי להביא למאמן עוד חוזה פרסום ועוד מסע הופעות להגברת המוטיבציה.

ולסיום: בסטודיו של סי.בי.אס ישב ביל וולטון, שחקן עבר ופרשן בהווה. וולטון הוא חלום האולפנים: לבן, רהוט, ג'ינג'י, ילד פרחים, אחד שאומר מה בראש שלו למרות שבכלל היה עדיף שישתוק. הוא מגזים, מתלהם, קובע עובדות אחרי שתי דקות, גוזר דין על פי מהלך אחד.

בשבוע שעבר וולטון פירשן את המשחק של אריזונה נגד אילינוי ולא הפסיק לקשקש כל המשחק על הסגנון האלים של אילינוי. באחת מהפעמים הוא גם אמר על פרנק וויליאמס, הכוכב של אילינוי: "יום נורא שלו, הוא פגע רק פעם אחת מעשרה ניסיונות, סימבולי לעובדה שהוא בן למשפחה בת עשרה ילדים."

הבן של וולטון, לוק, משחק באריזונה, מה שהופך את הפרשנות של אבא לבעייתית מעט. במשחק הגמר, בדקות שוולטון ג'וניור היה על המגרש, אריזונה הפסידה ב-24 הפרש. בלעדיו היא ניצחה ב-14. לא נורא, את המיליונים אבא כבר עושה.