מתי אין טעם לתבוע דיבה

ביום חמישי האחרון שם בית המשפט העליון סוף פסוק לפרשת לוני הרציקוביץ', העכברים ועיתון "העיר". מצ"ב תקציר הפרשה, כפי שהופיעה בוואלה! ספורט ביום 4.3.2004: "הפרשה החלה באוגוסט 1999, כאשר בכתבה ב'ידיעות אחרונות' הופיע ציטוט מפיו של לוני בו נאמר: "כל אימת שמתגלית בעיה, אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושטנה לכל עבר, תוך הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער".

ארבעה ימים לאחר מכן פורסם ב'העיר' מאמר פרי עטו של איתן בקרמן, בה טען כי בדברים הנ"ל חשף עצמו לוני כמסית האמיתי, והמשיל אותו בדרך ציורית לעכבר.

לוני הגיש תביעה נגד הכתב, העורכים האחראיים שאול ביבי ואמנון רבי ורשת שוקן, בגין הוצאת לשון הרע ובמאי 2002 פסק השופט המחוזי אמנון סטרשנוב לטובתו, וחייב את שוקן בתשלום פיצויים בסך 500 אלף שקלים. שוקן ערער לבית המשפט העליון וכבר בדיון מוקדם לפני כשנה הבהירו שופטי העליון כי כנראה לא ישאירו את פסק הדין כמות שהוא. השופטים הציעו לצדדים להגיע לפשרה שתכלול התנצלות של כל צד. עורכי הדין של שוקן הצהירו כי העלו הצעה דומה כבר במשפט הדיבה המקורי, אך עורכי דינו של לוני סירבו להצעה ודרשו את המשך הדיון בערעור.

היום, שלוש וחצי שנים לאחר שהחלה הפרשה, בהרכב של שלושה שופטים בראשות הנשיא אהרן ברק, החליט בית המשפט העליון פה אחד לבטל את פסיקת המחוזי וחייב את הרציקוביץ' לשלם בחזרה את הפיצויים שנפסקו לו, בתוספת 70 אלף שקלים כהוצאות משפטיות, ריבית והצמדה".

פסק הדין של השופטים ברק, ריבלין ולוי לא רק מנקה את "העיר" ואת איתן בקרמן מאשמת עכבריזציה של לוני הרציקוביץ', אלא גם תוחם את גבולות המותר והאסור בפובליציסטיקה, מבדיל בין הבעת דעה והעלאת עובדה ושב ומאושש את תפיסתו המרחיבה והסלחנית של בית המשפט העליון כלפי כתיבה עיתונאית, בשם חופש הביטוי. להלן מספר אמירות מתוך פסק הדין שלאורן ייאלצו מעתה כל הצדדים המבקשים מבית המשפט סעד בגין דיבה או לשון הרע לטעון.

השופט ברק, אשר כתב את פסק הדין – ללמד על החשיבות התקדימית שהוא מקנה לפסיקה, מציג את הדילמה המשפטית בפניה הוא וחבריו ניצבו: "חוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה". אם כן, המאבק הוא בין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם להגנה מפני לשון הרע. עוד מוסיף ברק ומסביר: "בדיני לשון הרע, מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה". והסיבה לכך: "שתי הזכויות אינן מוחלטות ונדרש איזון חוקתי ביניהן".

כותב ברק: "הרקע לכתבה היא התבטאותו של הרציקוביץ', המדמה את העיתונאים המסקרים את תחום הספורט לעכברים. הכתבה היא הבעת דעה חריפה ובוטה על התבטאות זו, הנוקטת דרך משל, לפיה בהתבטאותו הפך הרציקוביץ' למה שיצא נגדו". וכאן הוא קובע את ההבדל בין נקיטת עמדה (פובליציסטיקה), לבין הצגת עובדה (עיתונות אינפורמטיבית): "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שאירעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית". כלומר: בעוד בהצגת עובדה, נתפס הכתוב כמוחלט וכחד משמעי, הרי שהבנתה של דעה כתובה תלויה יותר בהתרשמותו של הקורא, מאשר בכוונתו של הכותב.

ועוד מוסיף ומחדד נשיא בית המשפט העליון: "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי... מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אלגוריה ומטאפורות בוטות... החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש..." מכאן עולה, לפי ברק, כי "האדם/הקורא הסביר" מצפה מביקורת להשתמש בכלים "ציוריים" ועוקצניים יותר, ומכאן הגמישות בשיקול הדעת הערכי שהוא מפעיל בקוראו את הטקסט, להבדיל מבקריאת ידיעה חדשותית, שאותה צורך הקורא כלשונו, ובו יש מעט מאוד מקום לתימרון מצדו של הכותב.

ברק מעניק לצרכן התקשורת את הכלים להתמודד מבחינה פרשנית עם טקסט פובליציסטי: "בעת ניתוח פרסום, יש לעמוד כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר". ומחדד: "יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע". וכאן, נקודה חשובה: במקרים בהם יש מחלוקת פרשנית, ייטה בית המשפט לצד המקל – מכיוון שערך חופש הביטוי נעלה בעיניו יותר מזה של החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם.

נקודה מרתקת נוספת שמציג ברק, גורסת כי במקרים של תביעות לשון הרע, צריך בית המשפט – כמו גם הציבור, להקל כאשר מדובר בדמות ציבורית. או בלשונו: "המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי". ועוד מוסיף ברק את גרסתו ל"מי שלא יכול לשאת את החום, שיישמר מהמטבח" וכותב: "מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה".

ברק מוסיף ומגדיר מהי סאטירה: "סאטירה, בדרכה הבוטה והמתגרה, מטרתה לעורר דיון; להתסיס בכדי להניח עניין ציבורי על סדר היום". וכאן, הוא מעקל סימן שאלה בכיוונו של המאמר שנכתב על הרצ