הקב"ן חרמן על הסרבן

יונתן בן-ארצי נולד בדצמבר 1982. אני נולדתי שלושה חודשים אחריו. חודש אחד פחות ואנחנו אותו שנתון, והייתי יכול להתפאר בכותרת אלגורית מהתחת למסמך זה: "אנחנו הילדים של חורף שנת 83'", הייתי מצהיר בראש העמוד ומוסיף איזה סוגריים מרשימים בפוזה של: "הבטחת יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום... אז הבטחתם, נו אז?!".

ככה פותחים אקטואליה בפזמון ידוע, סמלי ונוסטלגי שמשאיר לקוראים את משימת השיטוט בין האירוניה להשלמת הפערים. אבל נראה שהסירוב ויונתן בן-ארצי הולכים יחד עוד מהרחם. תאריך הלידה מבחינתו איננו עילה מוצדקת לגיוס חובה, בטח ובטח שלא לקביעת הכותרת בכתבה שולית.

"יש אימרה מפורסמת שהולכת איתי מאז ומתמיד: 'כל האנושות התחילה באקט של אי-ציות, ואם העולם ייגמר, הוא ייגמר באקט של ציות טוטאלי'". מצהיר היום בן-ארצי. למען האמת אני חייב להודות כי עד שפגשתי אותו, לא יצא לי להכיר סוג כזה של עוצמה בתוך מילים. עד בן-ארצי הנחתי ש-"חולין" הוא הפועל הכי יוצא של "שיחה". אבל השיח שלו מבהיר מיד שהקשר בין ההתבטאות למעשה איננו מקרי. לפעמים הוא הופך למפעל חיים. יונתן בן-ארצי הוא המהפכן הכי אמיתי שיש לנו היום. אם תרצו, צ'ה גווארה של אותו דור שלם דורש שלום, או סיבה, או שלווה.

**

ב-2 לאוקטובר 2002, לאחר שמונה חודשים של שירות צבאי בגרסא הג'ובניקית, השתחררתי מהצבא. מתוך חוב רציני של שלוש שנים למדינת הסבל והיהודים, החזרתי שמונה חודשים בלבד. פרט לעקרונות העצלנות ויסודות האנוכיות לא עמדה מאחורי שום אידיאולוגיה ראויה להקשבה.
מול 20 שנות ישראליות, עם אבא שהולך למילואים וחוזר עם זיפים וחוויות, עם פורים בתחפושת חייל, עם אריה שואג בטיול השנתי לתל-חי, עם שבוע גדנ"ע ועם צפירת זיכרון, כל שיכולתי הוא לגמגם מצוקה בעירבון מוגבל בפניו של רב-סרן לענייני פסיכוזה בחאקי. "אז מה בדיוק מפריע לך בצבא?", שאל אותי הקב"ן. "לא יודע, משהו באווירה, בטעם הכללי, בנוף", מלמלתי. "קשה לי לקום בבוקר, להתגלח, לשים גומיות בנעליים. לא בא לי להמשיך ככה". כנגד "מלחמת הקיום", "ההקרבה בחזית", "גאוות החימוש", ו"מדעי השכול", השבתי בחוצפה ש"אם ביום שלישי לא בא לי?!".

בזמן שאני התחלתי להישמט מצבא ההגנה, יונתן בן-ארצי הפך לכותרת בעיתון, ואני מצאתי בו תשובה למבוכת הפטריוטית בסימן שאלה שלי. הוא היה הדובר שלי לענייני קלון, והמוציא לאור של זיעת הנימוק והתירוץ אשר התרוצצה בי. כל-כך רציתי להיות בן-ארצי. חלמתי שאני חובר אליו, אל עסקי המצפון, וכל תשתית "חוסר החשק" שלי הופכת לה פתאום לתורת לחימה, להצדקה, לזהות, לצלילי מחאה. ואולי הטור הזה הוא הדרך שלי לגאול את עצמי מייסורי ה"נצלנות" ו"כפיות הטובה" ולהפוך לאידיאליסט זעיר בין עומס ההקרבה והנחישות של יונתן בן-ארצי.

**
לפני שבועיים הגיע לידי יונתן בן-ארצי פקס רשמי מאת תא"ל אבי זמיר, ראש חטיבת תכנון באכ"א. לאחר 196 ימים בכלא הצבאי, שנה של מעצר בסיסי, ארבע ועדות מצפון, ושני עתירות לבג"צ, דווח לבן-ארצי בפקס נושא חותמת צה"לית כי רשויות הצבא החליטו לפטור אותו משירות חובה, אך לא בשל פציפיזם, אלא בשל "חוסר מוטיבציה". ארבע שנים של לוחמה עיקשת בשטח שגוי, ומכול התירוצים האפשריים החליט הצבא לנקוב דווקא בסעיף המוטיבציה.

עם כל הכבוד לפלוגות השק"ם, הממטרה, והטלפון, את ה"צבא" שעשה בן-ארצי, אשר כלל הרבה סיבולת למרחקים ארוכים (סיבולת פיזית בכלא, וסיבולת נפשית מטעם החברה הישראלית), לא זוכה להכיר אף ג'ובניק במערך הקומבינה והקל"ב הצה"לי. מזה שני מילניומים לא ראו בירושלים נצלב כה ראוי כמו יונתן בן-ארצי. כך שלהדביק לו מוטיבציה כושלת זו כבר ממש חוצפה, אם כי חוצפה שהצליחה. מרבית אזרחי הארץ עדיין מבטלים את כל מאבקו של יונתן כבטלה ואהבה עצמית.

"הרבה יותר חמור לנהוג בעצלנות נפשית, 'בשביל להעביר את השירות', כפי שעושים מרבית מהחיילים בצבא כיום, מאשר אותה עצלנות בה הם מאשימים אותי. לא להתגייס מטעמי עצלנות היא לפחות החלטה. להתגייס ו'להעביר' את השירות זו חולשה, רפיון המחשבה", אמר לי בן ארצי בשיחות שקיימתי איתו. "בישראל הצבא הוא לא של המדינה, אלא המדינה היא של הצבא", ממשיך בן-ארצי לתמלל את חולשות הארץ המובטחת, "לא ייתכן שלצה"ל תהיה בלעדיות על מושג ה"התרומה" לחברה. להיפך, איך שאני רואה את זה, ללכת לצבא זו היא אנטי-תרומה, בגלל ההשתתפות במשהו אלים".

נקודה נוספת שמסעירה אותו היא, להשקפתו, "רמיסת זכויות האדם במנגנון הצבאי"."אין לאף-אחד זכות, גם לא לצבא, לקחת ילד בן 18, שרק גמר תיכון, בלתי מגובש בדעותיו, ולשים אותו בעזה עם רובה בזמן שחיי אדם עומדים על הפרק. בצבא לא משרתים פרופסורים לפילוסופיה בני 50, אלא בני 18, אשר אינם מגובשים נפשית. זו בדיוק המהות של הצבא. לתפוס את הילדים לפני שהם בשלים, לפני שיש להם דעות מגובשות. ככה שתוכל לתכנת אותם שיצייתו לך, לעוות את המחשבה שלהם". התחליף, לדעתו, הוא צבא מקצועי של מתנדבים, בו לכל אחד יש זכות בחירה. "אבל כמו באחד השירים שאני אוהב – 'imagine', כנראה שבעיקר צריך לדמיין את זה", אומר בן ארצי.

**

תרצו או לא, אלו הם פני הישראליות החדשה. יונתן בן-ארצי הוא האמירה החשובה ביותר של בני דורי, ילדי שנות השמונים ומעלה, אשר גדלו על התפר שבין ישראל של סוף עונת הגבורה, לישראל של תחילת עונת הפקפוק, הספק והחשד. בין ישראל של הצבר הישן בשדות הכורכר והמוקשים, שאמו הזילה דמעות גאווה, לבין ישראל של הצבר המודרני בשדות האגואיזם של תל-אביב, שאימו הזילה דמעות חרדה על בנה הג'ובניק שעלול להתפוצץ באוטובוס בדרך לבסיס.

והנה בא בן בן-ארצי ומוביל שינוי בתפיסת הישראליות המרוטה כל-כך. פתאום אין כל רע בחלומות על אמריקה של הקניות, איפה שסילבסטר סטאלון הוא היחיד שיורה, וברחובות אין אם-16 ב"הכנס". או במזרח של החשיש, שם "הכול זורם סבבה, שואפים את החיים עד שיקראו לנו למילואים". דור האיקס-מיקס-דריקס-פיקס קורא את בן-ארצי בעמודי החדשות ויש לו עמדה. מיש