אמיר אוריין: פרשת השבוע - פורים - השמחה והאימה

הערות בעניין פורים ומגילת אסתר (קטעים)
"ועשה אותו יום שמחה ומשתה".[1]
"משנכנס אדר - מרבין בשמחה"[2]

על מה?
נראה כי משנכנס אדר יש להרבות בחשבון נפש.
בשנים האחרונות היה החג הזה בישראל מוקד
של זוועה ואסונות - פיגועי טרור וטרור נגדי.
בפורים 1994 רצח הישראלי ברוך גולדשטיין
עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה.
שלוש שנים לאחר מכן, בפורים, פוצץ את עצמו מתאבד פלסטיני
בבית הקפה אפרופו בתל-אביב, שלוש נשים ישראליות נרצחו ועשרות נפצעו.
במהלך השנים ימי הפורים הם ימי עוצר לאוכלוסייה הפלסטינית
שתחת שלטון הכיבוש הישראלי ודריכות ביטחונית לאזרחי ישראל.
רבנים אחדים בדרשותיהם ערב החג, נוהגים לערוך השוואה
בין המן הרשע לבין צוררי ישראל לדורותיהם,
בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתכם ממצרים".[3]

מונודרמה
אחת ההשוואות הידועות היתה זו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף,
בדרשתו השבועית, שבה תקף הרב את שר החינוך דאז, יוסף שריד,
איש מר"ץ, והשווה אותו להמן הרשע.[4]
הדרשה השבועית היא תכנית טלוויזיה מתוקשרת היטב
ומועברת בלווין, ועשויה בתבנית מונודרמה.
הרב יושב בנוף של בית כנסת, מאחורי שולחן מכוסה בספרי תורה,
על רקע של פרוכת מהודרת, לבוש בגד מפואר ותרבוש מעוטר,
ונראה ככהן גדול. משקפי הראיה הכהים שלו יוצרים חיץ נוסף
בינו לבין הקהל. כך הוא נושא את דרשתו השבועית,
העוסקת בפרשת השבוע ובענייני היום.
באולם יושבים חסידיו, ומגיבים בקריאות התלהבות
על כל קישור טכסטואלי מבריק. מדי פעם הוא מתבל את דבריו
בעקיצות על חשבון אחרים, והקהל מגיב בצחוק רם.
ה"אחרים" הם הגויים או היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים,
החילונים, הפוליטיקאים היריבים, או נשים, הומוסקסואלים,
אמנים וכו'. במיוחד חביבה עליו ההתגוללות
על קונסרבטיבים ורפורמים.
בהיותם טוענים לכתר האלטרנטיבה הדתית היהודית,
הם נתפסים אצלו כמסכנים את ההגמוניה הפוליטית.
עליהם הוא ישפוך אש וגפרית, כל אימת שנראה לו הדבר נכון.
הרב יוסף נחשב בחוג חסידיו לגאון וגדול בתורה,
שתיקן תקנות וקבע הלכות ברוח של חסד דווקא, לקולא ולא לחומרא,[5]
אבל כשמדובר בדרשה השבועית הפומבית,
הוא הופך לפחות חלק ממנה לבידור שייעודו לשמר
את הסדר הקיים ולענות על צרכים רוחניים ו/או אישיים של חברי הקהילה,
בדרך של חיזוק דעות ואמונות קדומות שלה
...

אימה
בילדותי היה חג הפורים כרוך בדריכות מורטת עצבים.
משנכנס אדר הזכירו לילדים שיש להרבות בשמחה
ושמוכרחים להיות שמח. מדוע מוכרחים?
האם גם כאן, כמו בצווי הראשון בשולחן ערוך,
יש להתגבר כארי לעבודת השמחה?[6]
השמחה היא ההסטוריה של החג.
מה על החוויה האישית המיידית?
באותם ימים היו תחפושות במגוון צר למדי -
מרדכי היהודי, המן הרשע, אסתר המלכה, שודדים וקצינים,
והן היו מקור להתעלות הנפש וגם לחרדה.
אמהות היו בהולות בשמחה מופגנת
לצייד את ילדיהן בתלבושות
שהיו לוחצות מדי או רפויות מדי.
הבדים מהם נעשו היו שונים מאלה של שאר ימות השנה,
והגוף לא היה מורגל בהם. רק ה"מוכרחים להיות שמח",
שהיה חוזר השכם והערב מפי הגדולים,
עשוי היה להסיח את הדעת מפני טרדות אלו ואחרות.
מצוות משלוח המנות היתה עילה להשוואה
בין ילדים שמשלוח המנות שלהם עשיר בממתקים,
לאלה שהמשלוח שלהם עני בהם,
והיה בזה צער ותסכול למי שידו לא היתה משגת
להרבות בפריטי המנה.

לא פעם הזהירו מפני התפרצויות של אלימות בפורים,
אבל בשולי השמחה היו ילדים מתאגדים בכנופיות והופכים,
ליום אחד, בחסות התחפושת, לשודדים וגנבים, רודפים ונרדפים.
הגדולים היו רודפים והקטנים נרדפים.
במקומות אחדים היו ילדים קטנים חוששים לצאת מביתם בפורים,
מאימת כנופיות צעירים מחופשים לשודדים,
שהיו מתנכלים להם מכים אותם וגוזלים את מה שמצאו בכיסיהם.
לימים היו הקטנים הללו גדולים,
ושאפו לשמר את המסורת הלא-כתובה הזאת.
האלימות העצורה בצעירים, הכפויים בכל ימות השנה
למסגרת לימודים דכאנית, התפרצה בפורים
בחסות הציווי הלגיטימי של מוכרחים להיות שמח.

על מה השמחה ההסטורית?
שמחת הישועה והנקמה?
בבסיו זהו חג של נקמה בגויים. אירוע נוסף
בהסטוריה היהודית שנלמדה כרוויה אסונות,
נקמות ושמחות.
...

מסכה
מסכה מטבעה עשויה לעורר תגובות מעורבות.
היא יכולה להיות דבר מצחיק וגם מפחיד.[7]
ראוי לזכור שמסכה היתה בעבר כלי מרפא,
שבאמצעותו היו מגרשים רוחות רעות,
ויכול להיות מגולם בה כוח סוגסטיבי רב,
להשראת השמחה וגם להטלת אימה.
ידוע שמסכות עלולות להפחיד תינוקות וילדים.
הופעתה של מסכה בטווח הראיה שלהם
גורמת להם התרגשות מתוך ההתמודדות עם תווים יוצאי-דופן.
אפילו בובות תמימות, שפניהן מעוצבות כמסכה,
עלולות לעורר תגובות דומות.
ככלל, בתיאטרון העתיק היא היתה כלי בסיסי של השחקן.
בתקופת הרנסאנס היא היתה חלק מאופנת הנשים
בנשפי מסכות וקרנבלים.[8]
תחפושת ומסכה מאפשרים לנושא אותם, וגם לנחשף אליהם,
יצירת הסטוריה חלופית-אידיאלית ונשאפת
המשרה סיפוק ושלווה, או פרועה ומושחתת המפרקת מתחים.
חג הפורים עלול לעודד את האפשרות השניה ולעורר התנהגות יצרית.

דיבוק
בדומה לזה יש בהווי היהודי העממי
הזדמנות למתן ביטוי ליצר,
בטקסי הגירוש של דיבוקים למיניהם,
בטקסים אלו ניתנת לגיבור העלילה הדרמטית,
הנושא את דמות הדיבוק, במה
שעליה הוא יכול ולהתנהג בצורות אסורות בתכלית
להטיל ספק באמונות ודעות קואליציוניות.[9]
נשא הדיבוק מציג התנהגות אופוזיציונית פורקת עול.
אבל לאחר שהקהילה באה על סיפוקה,
אז מגיע הטקס לשיאו בגירוש הדיבוק.
הדיבוק עוזב את גופו של הנשא,
והסדר הקואליציוני מושב על כנו.

טקס הוצאת הדיבוק מתנהל בתבנית טרגדיה.
בדרך כלל הוא מתקיים במקום ציבורי, לרוב בבית הכנסת,
ובנוכחות קהל רב. במקרים אחרים, כשהוא מתקיים במקום פרטי,
נרשם פרוטוקול מדויק ומופץ בקרב