הצד האפל של פורים

הערות בעניין פורים ומגילת אסתר:
"ועשה אותו יום שמחה ומשתה".
"משנכנס אדר - מרבין בשמחה".

נראה כי משנכנס אדר יש להרבות בחשבון נפש. בשנים האחרונות היה החג הזה בישראל מוקד של זוועה ואסונות - פיגועי טרור וטרור נגדי.

בפורים 1994 רצח הישראלי ברוך גולדשטיין עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה. שלוש שנים לאחר מכן, בפורים, פוצץ את עצמו מתאבד פלסטיני בבית הקפה אפרופו בתל-אביב, שלוש נשים ישראליות נרצחו ועשרות נפצעו. במהלך השנים ימי הפורים הם ימי עוצר לאוכלוסייה הפלסטינית שתחת שלטון הכיבוש הישראלי ודריכות ביטחונית לאזרחי ישראל. רבנים אחדים בדרשותיהם ערב החג, נוהגים לערוך השוואה בין המן הרשע לבין צוררי ישראל לדורותיהם, בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתכם ממצרים".[3]

בילדותי היה חג הפורים כרוך בדריכות מורטת עצבים. משנכנס אדר הזכירו לילדים שיש להרבות בשמחה ושמוכרחים להיות שמח. מדוע מוכרחים?

האם גם כאן, כמו בצווי הראשון בשולחן ערוך, יש להתגבר כארי לעבודת השמחה?[6]

השמחה היא ההסטוריה של החג. מה על החוויה האישית המיידית?
באותם ימים היו תחפושות במגוון צר למדי - מרדכי היהודי, המן הרשע, אסתר המלכה, שודדים וקצינים, והן היו מקור להתעלות הנפש וגם לחרדה. אמהות היו בהולות בשמחה מופגנת לצייד את ילדיהן בתלבושות שהיו לוחצות מדי או רפויות מדי. הבדים מהם נעשו היו שונים מאלה של שאר ימות השנה, והגוף לא היה מורגל בהם. רק ה"מוכרחים להיות שמח", שהיה חוזר השכם והערב מפי הגדולים,
עשוי היה להסיח את הדעת מפני טרדות אלו ואחרות. מצוות משלוח המנות היתה עילה להשוואה בין ילדים שמשלוח המנות שלהם עשיר בממתקים, לאלה שהמשלוח שלהם עני בהם, והיה בזה צער ותסכול למי שידו לא היתה משגת להרבות בפריטי המנה.

לא פעם הזהירו מפני התפרצויות של אלימות בפורים, אבל בשולי השמחה היו ילדים מתאגדים בכנופיות והופכים, ליום אחד, בחסות התחפושת, לשודדים וגנבים, רודפים ונרדפים. הגדולים היו רודפים והקטנים נרדפים. במקומות אחדים היו ילדים קטנים חוששים לצאת מביתם בפורים, מאימת כנופיות צעירים מחופשים לשודדים,
שהיו מתנכלים להם מכים אותם וגוזלים את מה שמצאו בכיסיהם.
לימים היו הקטנים הללו גדולים, ושאפו לשמר את המסורת הלא-כתובה הזאת. האלימות העצורה בצעירים, הכפויים בכל ימות השנה
למסגרת לימודים דכאנית, התפרצה בפורים בחסות הציווי הלגיטימי של מוכרחים להיות שמח.

על מה השמחה ההסטורית? שמחת הישועה והנקמה? בבסיו זהו חג של נקמה בגויים. אירוע נוסף בהסטוריה היהודית שנלמדה כרוויה אסונות, נקמות ושמחות.
...

מספרים על חוקר התנ"ך המנוח, איש "ברית שלום", פרופ' ארנסט סימון, שהיה נמנע מלהשתתף בטקס קריאת המגילה בפורים. הוא עצמו הכחיש את הדבר, אבל בעצם העלאת האפשרות של הימנעות מהטקס,
נרמז קושי ביחס לחג הפורים.

בישיבות בירושלים היה נהוג לערוך השוואה לשונית בין יום הכיפורים לפורים: "כיפורים זה כמו-פורים". כביכול, שני הימים הם הפכים זה לזה, אבל בשניהם יש ממד של חשבון-נפש. ביום הכיפורים מוטל על שומר המצוות לצום, לרוקן את מערכת העיכול שלו, ולערוך חשבון נפש עם עצמו בתבונה ובנפש נקיה. בפורים, עם השתייה המופרזת של היין, הריקודים, וכל שאר פעולות השמחה
"עד דלא-ידע בין ברוך המן לארור מרדכי", יכול להיווצר מצב של טראנס, המסיר את הגנותיו של האדם, ומפיק וידויים, שהם בחזקת חשבון נפש. פורים הוא היום שבו ניתן היתר להסיר את העכבות מעל ליצר. כמו בחג השוטים האירופאי, גם כאן נהגו יהודים לבחור את שוטה הקהילה ולהכתירו כמלך ליום אחד.

פורים הוא מקרה יחיד בלוח השנה היהודי, שבו ניתן היתר להפר את הסדר הטוב, ליצור אי-סדר מבוקר וזמני, שמטרתו פריקת מתחים שנצברו במהלך השנה כולה. פורים הוא יום התיאטרון השנתי של היהודי השמרן.

במגילת אסתר אין מוזכר שמו של האל, לא בשמו המפורש ולא באחד מהכינויים שלו. פעם אחת נרמז שמו אבל לא במפורש: מרדכי מצווה על אסתר להשתדל אצל המלך להצלת היהודים, ובדרך אגב, אסתר פועלת רק לאחר שהגבר מכוון אותה. מרדכי אומר שאם לא תעזור ליהודים: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".[17]
אפילו הביטוי "ממקום אחר" הוא בעייתי, ומרמז שלא במקרה לא מוזכר שם האל במפורש בספר זה.

מאוחר יותר, מתייחס הביטוי "אחר" לתופעות פסולות, כמו כפירה בעיקר. למשל, השטן מוגדר כ"סטרא אחרא", הצד האחר. היעלמותו של האל מספר זה היא תופעה יוצאת דופן בתנ"ך, עד שחכמי המשנה נדרשו לה וקבעו, באסתר רבא, שבכל פעם שמוזכר שם התואר "המלך" בלי שמו של אחשורוש, דרשו את שם התואר "המלך" כאילו הכוונה לאלוהים. פירוש אחר: אי התערבותו של האל מלמדת שעל האדם לסמוך על עצמו, ולא להמתין לעזרת אלוהים.

הקטעים המצוטטים לעיל לקוחים מתוך עיתון האינטרנט של אמיר אוריין - תיאטרון החדר. הטקסט המלא מצורף כקישור.