חמש יחידות אנרכיה

לגל השביתות שפקד את מערכת החינוך לאחרונה התלווה ריח של רוטינה מציקה ומשעממת. ריח של הטחת האשמות הדדיות בין אירגון המורים לאוצר וכל מה שמשתמע מפעילות של פוליטיקה מעשית ואפורה. ההפתעה היחידה היתה דווקא שביתת התלמידים שתפסה תאוצה, התפשטה לכל רחבי הארץ, כמעט הגיעה לפסים אלימים - והזכירה שיש צד שלישי למצב המדרדר. מבט מעמיק מגלה שמדובר ביותר מאפיזודה שולית: התחולל כאן מהלך מעורר השראה ומחשבה - מה שאנשים אפורים היו מכנים מהלך חינוכי. ההשראה איננה קשורה לרעיונות הנשגבים שלא ממש עמדו מאחורי מאבק התלמידים, אלא לעצם קיומו הכל כך מפתיע בקרב הנוער האדיש. יש להניח שמדובר בשיעור החושב ביותר שנלמד השנה.

יותר מכל מסמנות השביתות של המורים, ושביתות הנגד של התלמידים, מהלך חברתי הפוך: במקום שהתרבות תעצב את הפוליטיקה, הפוליטיקה מעצבת את התרבות. פוליטיקה (טקטיקות פוליטיות, למעשה, יותר מאסטרטגיה אמיתית) ולא אידיאולוגיה היא שמשחקת כאן תפקיד. מאבק התלמידים ייזכר בזכות תוצאותיו ולא בזכות האג'נדה שלו. לא צריך למהר ולעקם את האף מול "הנוער של ימינו" ו"הפגנות הלוקסוס" שלו. מהפכות חברתיות נובעות כמעט תמיד מזעם חצי ספונטני, מעורבב ברצון סתמי לבלאגן, שגובש במהירות ובצורה מרושלת למניפסט מאולתר ומשתנה. וכאן דווקא יש מקום לאופטימיות זהירה: למרות שמחאת התלמידים היתה שונה בטמפרמנט מהקצה אל הקצה מהמחאה המחושבת והחשבונאית של פקידי ארגון המורים מול פקידי האוצר, משהו משותף איחד בין שתיהן: תחושת החטוף מהר כי תכף לא יישאר. מתנה מהפוליטיקה הישראלית.

במהלך הפדגוגי הלאומי הזה היו פקידי האוצר מעין מורי-על שלימדו את אירגון המורים כי העוגה לא רק קטנה, אלא גם מתחלקת לפי קריטריונים גמישים ביותר. אירגון המורים היה תלמיד טוב, הוא הפנים, שינן ולמד איך לנסות להגמיש את הקריטריונים כמה שיותר לטובתו. אלא שהתלמידים, גם הם לא עצלנים ואטומים כפי שנוטים להציג אותם, למדו די מהר בעצמם איך לכופף את המערכת. כל מה שהיו צריכים הוא פגיעה משמעותית בהם, שלא איחרה לבוא בדמות ביטול הטיולים השנתיים, התגלמות האתוס החברתי של ה"כייף". ואין מה להתבייש בכך - זה אינטרס לגיטימי לא פחות מאחיו החומריים. והנה הושלם מהלך ההטמעה של המודעות החברתית-פוליטית בישראל 2004.

תמונות ההתפרעויות והצמיגים השרופים בהפגנות התלמידים תורמת לא רק לחיזוק שורשינו במזה"ת, אלא גם מעלות ניחוחות מלבבים של אנרכיה קלה. זהו תהליך טבעי שלא מחייב שיפוטיות יתר. חוסר סדר ותרבות הוא מה שגורם לאנשים להעריך אותם באמת ולחפש לעומק את איכויותיהם הרצויות. אלפי הטפות מוסר צדקניות לא יעשו זאת טוב יותר ובדרך כלל רק יעבו את הריקבון השקט והמתפשט. כשמאבקי הכוחות מנוהלים ברמה הנמוכה ביותר והסדר החברתי הוא בדיחה רעה, אותות האנרכיה הן הצעקה הטובה והאפקטיבית ביותר לשינוי.

שינוי משמעותי יכול להיות רק אנטי תיזה לאירועים שהם תמצית הרטוריקה הפוליטית הסקטוריאלית, זאת שבשבילה קריטריונים לחלוקת משאבים הם לא יותר מאתגר לטקטיקת ההתמקחות. אנטי תיזה למדינה שבה הדיונים החשובים באמת נעשים תמיד ברמה הטקטית על ידי הנוגעים בדבר ולא על ידי גוף חיצוני עם מבט על מאוזן ורחב. אם היה מתקיים באיזושהי ועדה שלא נוגעת ישירות לאחד מהצדדים דיון ערכי, מופשט ממש, שמנסה לחשב את האחוז הראוי לתקציב החינוך ולשכר המורים מתוך עוגת התקציב הקטנה ומוכת האילוצים, ייתכן שהיו מתעוררים גם מאבקים על נושאים ערכיים ולא רק על ערך המגיע לי. בינתיים אנחנו נשארים רק ברמת הפוליטיקה הקטנה. השפל הזה של מגיפת "התקציב הדינאמי" אליו הגיעה המדינה הוא אולי התחתית שממנה יתחיל לצמוח משהו אחר. להט לבלאגן אנחנו כבר יודעים שיש שם.