ארבע כוסות כנגד ארבעה חברים בהיי פייב

1. בתלמוד הבבלי דנים חכמינו הנחמדים על שום מה שותים בליל הסדר ארבע כוסות בלבד. יש אומרים על שום ארבע לשונות גאולה המוזכרות בכתובים, ויש אומרים אחרת, אבל מה שחשוב לי להבהיר זה את סוגיית הקונטקסט הריאלי, שכן בטרם אהפככם לדוסים, ברצוני לדאוג שתהיו דוסים שפויים, ולא מן הזן שגילה את האור והסתנוור. ובכן ידידיי, הדיון התלמודי הנ"ל אינו אלא דיון שלאחר מעשה. ארבע כוסות שותים בליל הסדר משום שכך יצא (כוס של ברכה, כוס לקידוש ועוד כהנה סיבות פרוזאיות). הדיון החז"לי הוא רטרואקטיבי. זכרו זאת: ארבע כוסות כמשל.

2. האם העובדה שהוצגה בסעיף 1 מעקרת את הדיון התלמודי? האם היא הופכת אותו למקושקש, ברבור שלאחר מעשה, כמעט בדאות? ובכן, שלילי עצבני. לא זו בלבד שהדיון התלמודי איננו בדאי, גם את גבולות הסמנטיקה הוא פורץ כפרוץ בניון הגנות ובלמים, כי את זאת עליכם לדעת: השתלשלות דברים טבעית אינה אלא דרך נוספת של ריבון העולמים להופיע בעולם. ואם ברובד הפרקטי מתברר כי ארבע כוסות ליל הסדר נוסדו ממניעים מקריים, אין זה אומר שברובד אחר המספר ארבע מבטא דברים נוספים.

3. באותה רטוריקה אך לא בדיוק באותו עניין התייחס הרב קוק (חבל מאוד שאינכם מכירים את כתביו) לאופציית התפתחות האדם מן הקוף. ייתכן, הסביר הרב קוק, כי האנושות התפתחה מן הקוף, אך מה בכך? האם מישהו קבע שבריאת העולם האלוהית חייבת להיות בבום וגמרנו? האם מן דהוא מוצא את התהליך ההדרגתי מהמם או אלוהי פחות? אם נאמר שאלוהים לא ברא עולם מוכן ברגע, אלא עולם שמכין עצמו, שוב הוא אינו אל כל יכול?

4. להפך. קונסטרוקציה העשויה מודל מתפתח, נפלאה היא וניסית יותר מכולכם יחד.



תסמונת דאום

א. "כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל העשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'" (ירמיה, בפאנץ' של אחת הנבואות היותר טובות שלו, מתוך הפטרת השבוע).
ב. הפטרה: פרק נ"ך שנקרא בטעמים לאחר קריאת התורה. נוסד בתקופה מאוחרת כסוג של לימוד והעשרה. נחמד.