חמשיר הלל לזוכה פרס ישראל יהורם גאון.קום

לא, לא, אתם לא תנצחו אותו. לא מנצחים אותו כל-כך מהר. ובכלל, מי מדבר על יציאה למאבק עם יהורם גאון, חתן פרס ישראל לזמר העברי, לשנת תשס"ד. יהורם גאון, כמוהו כישראל, הוא שיר שלא נס ליחו, אמן שידו בכל ומעללים רבים לו. ובדומה לשאר ענקי רוח, גם את יהורם דלות המילים מלתאר, צרה העברית מלהכיל. ולשם כך, ולשם כך בלבד, עמדו רבותינו על דעתם והקימו על רגליו את דאבל יו, דבל יו, דאבל יו, נקודה, YEHORAMGAON, נקודה, קום – אולי מקדש האינטרנט המושקע ביותר שהועמד אי פעם בעברית, סוג של ספר מחזורים וירטואלי, שיר הלל ווב מאסטרי וכיתת אומן שכולה וינטג' יהורם גאון. גם את מלוא היקפו המונומנטלי של מגדל דוד זה של אתרי הסגידה האישית ברשת לא ניתן להקיף במילים, ולכן רשימה זו תותיר לכם את אגפי הספרים והאלבומים על תועפות ציוני הדרך שבהם, לא תיאמר כאן גם מילה על הביוגרפיה העצמית המתפייטת או המזכרות הנפלאות מ"קרובים-קרובים" ו"מבצע יהונתן". רשימה זו תתיימר להיות רק כיתוב לכמה מן התמונות באגף הארכיון באתרו של הגאון. מצ"ב אם כן חמישה מצמוצים של ההווה, הלוטש עינים בהשתאות אל העבר.

תמונה שדומה כי נלקחה מאחת מתוכניות "המעגל" של דן שילון. רבין וגאון מחובקים באומץ, מעשה ידידים ותיקים, חברים באגודה שיתופית שסיסמת הכניסה אליה היא תרומה לעם ישראל. ברקע מביטים בהם בהשתאות פרולטארית הצופים ביציעי האולפן, להלן: "הקהל הנהדר". יעל אבקסיס למרגלות רבין, מחייכת חיוך דק. מלא נוי. ללמדכם כיצד בקליק אחד נלכד כל הטוב והיפה שבארץ נהדרת זו. ארצו של יהורם גאון. ארצו של יצחק רבין ז"ל. ארצו של דן שילון יבדל"א.

גאון עומד על הבמה, חנוט בחליפת חתן לבנה, לשמאלו משה קצב, בימים בהם היה ח"כ זוטר מהליכוד, שלימים יגדיר מחדש את המושג "עממיות ממלכתית". ביניהם ניצב אדם. פניו לא מוכרות. הוא כל אחד, הוא מאזינו של יהורם גאון, הוא אזרחו של משה קצב. הוא אתה, הוא אני. קצב בג'ינס, אוחז במיקרופון, משתעשע בקריוקי, ככל הנראה. כולם מחוייכים, מדושנים, נינוחים. גלויה מתוך אלבום ניצחון ישראלי – רגע לפני שהכל התחיל לקרוס.

תמונה בשחור לבן. קולק ניצב מצד ימין, צעיר בשנים, עגול מידות, מחייך ומסורק למשעי. בן גוריון מאחוריו, קטן מימדים. בתחילה סבור הצופה כי מדובר בקומפוזציה מבלבלת וכי הזקן אינו נמוך כפי הנראה בתמונה. אך לא – בן גוריון אמנם זעיר מידות. בשמאל עומד יהורם גאון. עב ממדים, צעיר מאוד. שיערו שחור. בניגוד לקולק ולבן גוריון הצופים הלאה – לא מפוקסלים, גאון מביט שמאלה, לעבר יעד ממוקד. ישראלי האמון על אלבום התמונות של מנהיגי ארצו לאורך השנים עלול לטעות ולסבור כי גאון הוא מאבטחו של בן-גוריון. אולם השושן הלבן בדש הבגד של גאון שולל אפשרות זאת: מאבטחים אינם מעטרים את חולצותיהם בפרחים. ובכל זאת, הרושם שמותירה תמונה זו הוא כביר: קולק וגאון – שני ענקים ירושלמים מאבטחים בגופם את בן-גוריון, מספקים לו מטריית הגנה, מוניציפלית ותרבותית. בן-גוריון נושא מבטו הרחק משם. הוא עושה זאת בשלווה ובביטחון. הוא יודע למה. הוא משאיר מאחוריו את ישראל ואת ירושלים בידיהם של שני ענקים אלה. הוא יכול להרשות לעצמו להיוותר ננסי, הרחק מאחור. העתיד נמצא בידיים טובות.

תצלום יחצנות שנלקח מאחורי הקלעים של "הראשון בבידור". ענק הטלוויזיה המסחרית לדורותיה, זחוח כהרגלו, מארח את יהורם גאון. גאון רציני. מושיט ידו קדימה, מדמה תנועת אגרוף. היד הקפוצה אינה מקרית: לצידם של השניים מצולמים שני גברים בעלי חזות אסייאתית. זר לא היה מרגיש בהם, היה עלול לחשוב אותם בגזענות למלצרים, אולי לפועלי במה שנקלעו בטעות למפגש הטיטאנים. אך זו טעות. השניים שותפים מלאים לתצלום. הם לוחמי בושידו. הם התארחו בתוכניתו של דודו טופז, קידמו מסע הופעות לחובבים הישראלים של ז'אנר הברכיות לטחול. השילוב שלהם, של יהורם גאון, של דודו טופז ושל כל ההעמדה של התמונה הוא עדות מדוייקת לתרבות הישראלית החדשה, הדהוד מכאיב בעוצמתו של ראשית שנות התשעים.

תצלום שבמראית עין ראשונה נראה כתצלום תיירותי לכל דבר, אחד מהללו המעטרים כמעט כל אלבום ישראלי המתעד תיירות פנים. אולם הצופה המשכיל בקורות הארץ הזאת ובאבניו של סלע קיומנו הירושלמי, יודע להעמיד את התמונה בקונטקסט הנכון: זהו גאון, יהורם גאון, ידיו על מותניו והוא מחייך. זהו אינו חיוך של אורח לרגע, של תייר שממהר להקליק ולהסתלק. זהו חיוך פטרוני, אדוני. סימן היכר של בעל בית. יהורם גאון, שמאחורי גבו משתרעות מדשאות מגדל דוד וצריחו המונומנטלי, הוא יהורם גאון שחולש על ההיסטוריה, על ההווה ועל העתיד. זהו יהורם גאון שנוהג במגדל דוד, כבעל אחוזה המתגאה באחד מנכסיו. כל אדם אחר שהיה משים את עצמו בתנוחה זו על רקע מגדל דוד, היה נתפס נלעג. לא יהורם גאון. הקונטקסט הוא המסר. המסר הוא התכלית. התכלית היא יהורם גאון.

ביום העצמאות, כשיתייצב על בימת הכבוד בבנייני האומה, ילחץ את ידו של משה קצב כדרכם של מכרים ותיקים, יחליף הלצה רומנסרית עם ראש הממשלה (אולי אפילו חיבוק חם, זכר לקשר החם עם יצחק רבין) ויקבל את תעודת הפרס מדן כנר, ישיב לישראל תודה בענווה המפורסמת שלו, יאיר את האולם בחיוך גדול של ניצחון שאין ראוי ממנו ויאות לקבל מהם את הכבוד. תנו לו כפיים. ולעצמכם.