וחוץ מהטיול השנתי, הכל דבש?

שביתת התלמידים בבית הספר 'דה שליט' ברחובות, במחאה על ביטול הטיול השנתי, היא כל כולה תוצר של תרבות ה'מגיע לי'. של ה'שילמתי ולכן אקבל'. לא רק שהתלמידים לא מצליחים לקשור בין האינטרסים שלהם לאלו של המורים, אלא שהמחאה הזו אפילו לא מבוססת על רעיון. היא תחומה בתוך השוליים הצרים של הרווח וההפסד האישי. אין סולידריות, אין מאבק משותף. זה מקומם לשמוע, שבשעה שמערכת החינוך קורסת, שעות החינוך מקוצצות ומרחב התמרון של המורים רק מצטמצם, הסיבה היחידה לשמה התלמידים נאותו לשבות היא העדר הנאה. יחי ההדוניזם.

אתם שואלים איזה אינטרסים משותפים יש למורים ולתלמידים? המחאה הנוכחית של המורים, שבגללה בוטלו הטיול השנתי והגדנ"ע, ב'דה שליט' ובבתי ספר נוספים, היא מחאה כנגד הגישה של משרד החינוך והממשלה כלפי מערכת החינוך. גישה שבה מקצצים משכורות למורים, מקצצים שעות לימוד, מקצצים בתקציבים והורסים את המערכת כולה. השביתות והעיצומים, מטרתם להגן על התקציבים, בעזרתם נוכל להשיג ציוני בגרות טובים יותר ולשפר את השהות שלנו במערכת.

אבל במקום להתאגד ולצאת כנגד הקיצוצים, במקום להבין מי באמת נגד מי ואיפה אנחנו בתוך כל התמונה הזו, התלמידים מארגנים שביתה כי ביטלו להם את הטיול השנתי. הפגנות? מחאות? שביתות? זה הכל סוג של מסיבת פיג'מות אחת גדולה. לא ננצח? לא נשיג את המטרות? ביום ראשון נביא מנגל ונעשה שמח. להתאגד סביב רעיון זה סו טוונטיז, הכי המאה הקודמת. המקסימום שנאבק עליו הוא טיול שנתי וגדנ"ע, ואולי גם ביטול השיעורים בין 2 ל-4, כדי שאפשר יהיה לצפות בעוד קצת אקזיט. ולעזאזל עם מערכת החינוך.

הגישה הזו, של להיטפל לשולי, בשעה שהעיקר צועק הצילו, היא לא חדשה. היא מאפיינת את הדור שלנו ואת הנטייה לברוח מפוליטיקה כאילו היא אש. עצם המחשבה להיאבק למען רעיון שיכול להועיל לנו לא עולה כלל על דעתנו. כל מה שנותר זה רק 'למחות', 'לשבות', כנגד המובן מאליו, בסוג של התפנקות, כפי שציטטה כתבת וואלה! zone תלמיד: "המורים תומכים בנו, הם מבינים את התסכול שלנו", ואת ההנהלה: "אנחנו מלאי הערכה והבנה לתלמידים". אם המורים תומכים, וההנהלה מקבלת, האם זה רק אני או שמדובר במאבק על לא-כלום?

אבל אנחנו לא עוסקים בעובדה שאת הבאסה של תלמידי 'דה שליט' ניפחו למינימום המהפכה הבולישוויקית כי זה מצטלם מגניב. מה שמפריע לי זה שאנחנו לא מסוגלים להתאגד סביב שום רעיון, שהוא יותר מהמובן מאליו, יותר מהנוער שאוהב לכייף ומוחה נגד צמצום הכייף. ובכל זאת, עצם העובדה שתלמידים בתיכון הצליחו להתאגד (וכל הכבוד להם) ולדבוק במאבק מסוים, שטותי ככל שיהיה, מעוררת תקווה, שגם אנחנו (הצעירים) נוכל בבוא היום לעשות כך, ולהילחם על שלנו עם רעיונות יותר מבוססים.

המאמר פורסם במקור בוואלה! zone