ג'יהאד ומסעות צלב לנצח

בארה"ב התפרסם בשבוע שעבר סקר ולפיו 80% מן האמריקאים אינם מאשימים את היהודים החיים היום במותו של ישו. נראה כי זו תגובה לסרטו מעורר המחלוקת של מל גיבסון "פסיון" המאשים את היהודים במות הקדוש הנוצרי. עניינים רחוקים, חלקם מיתיים, שנדמה כי נידחקו אל שולי התודעה ההיסטורית שבים להלהיט את הרוחות.

סביר שהסרט לא היה מעורר סערה אלמלא הופיע בתקופה שבה הדת, בעיקר האסלאם, שבה אל ליבם של סיכסוכים לאומיים: בפקיסטן, באפגניסטן, בסודן, בצ'צ'ניה וכמובן שגם אצלנו. לא עוד מדינות המבקשות שיחרור מאימפריאליזם – אמיתי או מדומה, מערבי או רוסי - אלא מדינות המקיימות, מלחמות דתיות, הן בתוכן והן מול יריב חיצוני.

חילחול האלמנט הדתי גם למלחמה בינינו לבין הפלסטינים הוא תוצאה של מאמץ להפכה למלחמת ערבים ביהודים ושל האסלאם ביהדות. הוועידה לזכויות האדם ב-1996 בדרבן, דרום אפריקה, נוצלה כבמה להסתה אנטישמית ערבית נגד ישראל; במצרים הופקה השנה סידרת הטלוויזיה "פרש בלי סוס" העוסקת ב"פרוטוקלים של זקני ציון"; מסוריה יצאה השנה הסידרה "גולה" הממחזרת בבוטות את עלילת הדם. על תבערה זו שופכים דלק מטיפים במסגדי הרשות הפלסטינית המטמיעים את הזהות בין יהודי לציוני תוך איזכור טענה המופיעה בקוראן ולפיה היהודים הם "צאצאי קוף וחזירים". גיוס האלמנט הדתי הוא גם אחד ההבדלים בין האינתיפאדה הראשונה לאינתיפאדה הנוכחית. בעוד שזו הראשונה, בסוף שנות ה-80, היתה בעלת סממנים עממיים והופנתה נגד הכיבוש, לאינתיפאדה הנוכחית העניק ערפאת את השם "אינתיפאדת אל אקצה". משמע - לא מלחמה על השטחים ועל זכויות הפלסטינים, אלא מלחמה על קודשי האסלאם וזכויות העולם המוסלמי כולו.

המרכיב הדתי חשוב להבנת תופעת השאהידים, או "מקריבי הנפש", כפי שהם מכונים בפי שולחיהם. טעות לחשוב שהמתגייסים לפיגועים הם אנשים חסרי מוצא שנואשו מהכל. ההיסטוריה ידעה רבים שהגיעו לחוסר מוצא (למשל בשואה, אבל לא רק) אשר לא ראו בהתאבדות אופציה מועדפת. להיפך – הם לחמו בנסיון לשרוד, לעתים גם כשאפסה התקווה. קשה גם לומר שמתאבדי "התאומים" היו אנשים חסרי תקווה. עצם יכולתם לתכנן מבצע קטלני-מדוקדק מלמדת על כישורים שניתן היה להפנותם לאפיקים חיוביים אלמלא פעלו כפנאטים דתיים.

תופעת המרטיריות קיימת גם בדתות אחרות. היא לא ייחודית לאסלאם. ההיסטוריה מכירה יהודים שהקריבו ילדים למולך, או מתו על קידוש השם. גם נוצרים מתו או הומתו בשם הדת בסירובם להתנער מישו, אם כי בשני המקרים מדובר באקט של הקרבה עצמית, שאינה כרוכה בפגיעה באחרים. בדתות יש ציוויים של אהבה וחמלה וציוויים של חרמה נקמה. יש עין תחת עין ויש ואהבת לרעך כמוך. השאלה היא איזו פרשנות מנצחת: הקנאית או הליברלית.
בשעה שבזרמים העיקריים ביהדות ובנצרות חלו רפורמות במהלך ההיסטוריה, באסלאם התגבש (במאה העשירית) קונצנזוס שאסר פרשנות מחדשת. שערי החידוש על יסוד השיפוט האינדיווידואלי ננעלו ומצוות הג'יהאד נותרה דומיננטית. אין זה אומר שלא קיימים זרמים קיצוניים גם בדתות אחרות, אבל אלה אינם זרמים מובילים ובכל מקרה הם אינם מטיפים להתאבדות למען "המטרה".

דת (כל דת) שלא רוסנה ושלא עודנה, יכולה להיות מכשיר מסוכן כשהיא כלי בידיהם של פוליטיקאים ודרשנים מציתי תבערות שכיבויין לעולם לא יתמצה בלכידת המפגע. הסיכוי לכבותן מחייב רפורמות חינוכיות, פוליטיות ודתיות שקשה להגזים בהיקפן וחשיבותן.
סרט על ישו, אפילו טיעוניו מופרכים, היה מעורר מהומונת בימים כתיקונם. כשריח של טרור ומלחמת דת נמצא באוויר, גם סצנה קולנועית על ארוע מלפני יותר מאלפיים תחשב לחומר נפץ.