מגזיני הנשים מלאים בעצות, כיצד תהפכי את עצמך ליפה באמצעות הטבע. איך תמרטי את גבותיך באמצעות פפאיה, איך תטפחי את שיערך בחלמוני ביצה ואבוקדו. כאלה. לא אחת אני קוראת את העצות המשונות האלו ונמלאת פליאה. מה הכיף בלהיות יפה ונחשקת, אם במילא את מבלה את כל זמנך הפנוי בבית ומגירה על עצמך חלמונים, ירקות ושלפוחיות של סנאים מתים, כאילו היית אשת מערות מטורפת? הרבה יותר עדיף להתמכר לקדמה, למרוח על פניך קצת פנוקסיטאנול (מי לא אינטלקטואל, מי?) ולשבת ללגום אספרסו איפשהו, רצוי עם סוכרזית.
אבל את תואר העצה המזוויעה ביותר קוטפת ללא ספק העצה שקראתי לפני כמה שנים במגזין אופנה אנגלי. "בושם טבעי", קראה הכותרת בחן, ומתחת הבליחו השורות הבאות: "לריח הגוף הטבעי שלך השפעה מעוררת וחייתית על גברים. אם ברצונך לרתום את כוחו החושני של הטבע לצרכיך, כל שעליך לעשות הוא לטבול אצבע במעיין המיניות הנמצא בין רגלייך (כן, ככה במקור!) ולמרוח את נוזל הסקס שלך בנקודות מפתח: על עצמות הבריח, פרקי הידיים, וגם, להשלמת הטאצ' האנימליסטי, במחשוף".
הסיבה היא שאני זוכרת כל כך במדויק את הטקסט, היא שאת העצה הזאת, כמו שהיא, גזרתי ותייקתי במגירה שלי. בכל פעם שאני מרגישה מיותרת וזניחה (כפי שקרה לי לא פעם במרוצת כתיבת הטור הזה) אני שולפת את הגזיר ומיד מתעודדת. לא משנה כמה בזויה אני, כמה נחות מקצועי, לפחות איננני מתפרנסת מלייעץ לנשים לתחוב אצבעות לתחתונים שלהן כדי לפתות איזה גבר אדיש; ועוד אחד שיזרוק אותן בשנייה שיתפוס אותן מתבשמות במיץ הביציות שלהן. בצדק גמור, כמובן.
אבל בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מפקפקת. האם הרעיון של "בושם טבעי" הוא בהכרח כל כך גרוע? לתפנית הזאת אחראי חג הפסח המתקרב, שהביא עמו שלל פרסומות חדשות לבשמי נשים. "פרמייר ז'ור" של נינה ריצ'י, "מיראקל" של אסתי לאודר, "ג'אדור" של כריסטיאן דיור, "פלאוורס" של קנזו והוט קוטור של ג'יבנצ'י. כולן יפות, מודרניות, אסטתיות, וכולן, מה לעשות, גורמות לי להרהר בלבצע יו טרן פראי לתחתונים.
בפרסומת של "ג'אדור" רואים איזו בלונדינית ארוכת צוואר פוסעת מעדנות לתוך בריכה של מי זהב. בפרסומת ל"מיראקל" אומה תורמן צועדת קוממיות לעבר השמש ומסיטה וילון ורוד גדול באמצע השומקום. בפרסומת של "פרמייר ז'ור" (היום הראשון, מה רומנטי!) דוגמנית מתפרקדת ומחייכת חיוך מלא אור. אצל קנזו היא סתם בוהה ומריחה פרגים אדומים. אצל גי'בנצ'י היא עוטה בד ורוד וצורחת בקולה של ברבי "אייייי!". כל אלו, לדעת הפרסומאים, מייצגות את הביטויים השונים של "הנשיות החדשה והמתעוררת". והדוגמניות הן "מודל לאשה הרכה ומלאת העוצמה של האלף". קודם כל, כי הן יפות נורא. שנית, כי הן שותקות בצורה נורא נורא אפלה. גרטה גרבו סטייל, מובן?
האמת היא שלא תמיד. לפעמים הן אומרות כל מיני דברים מסתוריים. כמו בפרסומת של ג'אדור. "האם זה רע לקבל את מה שאת רוצה?", תמהה הדוגמנית המשכשכת בקול מתפנק. "החיים אינם שחור ולבן, הם זהב". או אז פונה הטופ מודל (לא זוכרת איך קוראים לה. קלואי סוויני? כרמן קאס?) למצלמה - " ג'אדור", היא אומרת לי במבט נוקב, "ג'אדור". לדעת המפרסמים אני אמורה להזדהות עם פניני החוכמה הללו. ובאמת, לא אחת אני עומדת בתור לקופה בסופר ושואלת את עצמי האם רע לקבל מהחיים כל מה שאני רוצה? אבל לא תמיד. לפעמים אני סתם הולכת בשדה תירס ומחייכת בחשיבות עצמית אל האופק. ואם יוצא לי אני גם מסיטה ווילון.
חברים יקרים, מה זאת החרטא הזאת? מי הן כל הנשים היפות והמוזרות האלו? מדוע הן מתגפפות עם פרגים מפלסטיק? האם יש להן תא אחד פעיל באונה הימנית? עושה רושם שיצירת פרסומת לבושם נהיתה הדרך הקלה ביותר להתפרנס במנהטן. צריך רק לחשוב על סיטואציה תמוהה, למשל אשה צועדת לעת ערב עם חזיר מחמד קשור ברצועה, לצרף פתית הגות עמוק כמו "לפעמים החיים הם ליילל מול הירח בתחתונים סקסיים", והופה - יש לך פרסומת חדשה לבושם. ועוד פרסומת פמיניסטית, היפ הופ.
כן, אני יודעת, מינימליזם סתום הוא בטרנד עכשיו. וגם נשים "גדולות מהחיים" (מה זה אומר? מה?! מה!?). אבל מה לעשות שפרסומות הזן שלכם נראות כאילו כתבה אותן יפנית מפגרת בת 12. ועוד אחת שמשמשת בתור גיישת המחמד של נשיא "סוני" בן השמונים. אין שום דבר כובש בטופ מודל מפוצצת בקוקאין שמדקלמת שורות מ"החתיכה החסרה" בקול סקסי. זה פתטי, וזה רק מראה כמה אתם מבינים בנשים.
לכן, חברות יקרות, נסור כולנו לסופר פארם ונקנה בושם חדש. לא נקנה את זה של הבובה המשכשכת, גם לא את זה של הבובה שעושה "איייייי!". במקום זה נקנה את הבושם החדש של איזבלה רוסליני. זוהי פרסומת יפה, מרגשת, ומלאה בפניה המחייכות של רוסליני. שהיא, מה לעשות, לא בובת מעצבים שנרכשה במיליונים טובים. ככה אנחנו אוהבות את זה, בלי חרטא. ככה אנחנו רוצות את זה, טבעי.
בניחוח דגדגן היערות
29.3.2001 / 14:56