פרופ' דלה פרגולה, מי קובע את נתוני גודל האוכלוסייה וחלוקתה במדינת ישראל?
במדינת ישראל קיימת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המכסה כל היבט של סטטיסטיקה ואיסוף נתונים. אולם, אנו עוסקים במרחב טריטוריאלי שבו גם לרשות הפלסטינית יש רשות מרכזית לסטטיסטיקה. אף על פי שיש בטקסטים שלהם הנחות פוליטיות ומסרים שאינם מדעיים, במגבלות הקיימות הם משתדלים לתת חומר ראוי בהחלט להתייחסות רצינית.
כיצד היית מאפיין את הדמוגרפיה במקום כמו ארץ ישראל?
אחד הדברים המעניינים בדמוגרפיה של המרחב שלנו הוא חוסר השינוי. לדוגמה: פריון האישה במצבים רבים, באירופה ואף במדינות במזרח התיכון, ישנה מגמה בולטת של ירידה בפריון לאורך השנים. אצלנו זה לא קורה, לא בצד הישראלי, לא בצד הפלסטיני ולא בצד של ערביי ישראל.
בוא נדבר מספרים, הייתי רוצה להתייחס לקצב הריבוי של אוכלוסיית ארץ ישראל על כל גווניה.
המספרים כפי שהיו לקראת שנת 2000 הם: מספר ילדים ממוצע אצל יהודים-ישראלים הוא 2.6. אצל ישראלים-מוסלמים 4.7, ובעבר הממוצע היה הרבה יותר גבוה. הוא הלך וירד, עד אשר התייצב בשנת 1985 ונשאר כך עד היום. אגב, אצל ישראלים-נוצרים יש ריבוי שדומה ליהודים-ישראלים. אצל הישראלים-הדרוזים יש בשנים האחרונות ממוצע שקרוב לזה של היהודים (בעבר היו קרובים לממוצע של המוסלמים). ההנחה היא שהריבוי הטבעי של הישראלים-המוסלמים ילך וירד, מתוך תהליך מודרניזציה טבעי, ובוודאי במגזר הערבי-ישראלי.
כיצד אתה מסביר את התייצבות הפריון אצל ערביי ישראל בעשרים שנה האחרונות? מה מנע ממנו להשתוות ליהודים?
הניתוח שלי מצביע על מתח בין שני כוחות: כוח מוריד (את הפריון), המיוצג על ידי המודרניזציה, המערביזציה וההתערות בחברה הישראלית, וכוח מונע, שהתעורר מחדש לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, ומהווה כוח פוליטי (דוגמת האינתיפאדה הראשונה), והוא בעל פן קהילתי מיוחד ופיקוח יתר על מעמד האישה, ומנסה למנוע את תהליכי המודרניזציה. שני הכוחות הללו מתקזזים, ונותר מעין קו שטוח של מאזן כוחות, אשר משנת 1985 ועד היום מעמיד את הריבוי המוסלמי בישראל על ממוצע של 4.7.
חשוב לציין כי הכוח המוריד את הפריון אינו נמדד רק במישור של התיאולוגיה, או הציווי. מפתיע לגלות עד כמה הדת מאפשרת דברים שהאמונה האישית המבוססת על אינטרס לאומי אינה מאפשרת: האסלאם מאפשר, במידה מסוימת, פיקוח על הילודה וצמצומה: הדת אינה דורשת משפחה גדולה מאוד, לכן הגורם של דת בלבד איננו מספיק, ישנו צירוף של דת ולאומיות, זהות ואף הקונפליקט.
מה קורה במדינות ערב אחרות?
במקומות אחרים המספרים ירדו, והיו תנודות של הממוצע. באיראן, לבנון, המאגרב ומצרים המספרים הגיעו לשלושה ילדים ואף נמוך יותר. בסעודיה ובסוריה הפריון נשאר גבוה מאוד. הנתון בגדה עומד על 5.5, ובעזה מתקרב ל-7.5, מהגבוהים בעולם.
ומה לגבי העתיד?
שאלה מסובכת, מעורבים כאן שיקולים שיכולים להביא למסקנות שונות מאוד. אולם, עדיין איני מכיר מסקנות של מחקר שסותרות שני דברים בסיסיים הרלוונטיים לאזורינו: המשך גידול מהיר של כלל אוכלוסיית האזור, והגידול היותר משמעותי של הצד הערבי פלסטיני לעומת הצד היהודי. גם בתחזיות שאני עשיתי, גם בתחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל והלשכה לסטטיסטיקה הפלסטינית, וגם באלה של האו"ם ושל גורמים בלתי-תלויים אחרים המסקנות דומות.
כלומר, המגמה הברורה היא ירידה באחוז היהודים.
אני יכול לומר בוודאות שהזמן פועל לכוון של אחוז נמוך יותר של יהודים לעומת לא יהודים במדינת ישראל. מבחינת רוב ומיעוט, בתרחישים מסוימים היהודים יהיו מיעוט, ובאחרים הם יהיו רוב שהולך וקטן. החשש הוא שברגע שמיעוט הוא מעל לרף מסוים של אחוז מהאוכלוסייה, הוא יכול לפתח שאיפה לאוטונומיה ולשלטון עצמי לעומת הרוב. השאלה היא מתי נגיע לאותו סף. בהיסטוריה אנו רואים מספר דוגמות לכך, למשל קפריסין ויגוסלביה.
ילודה גבוהה בהכרח תוביל לילודה מוגברת בעתיד
נכון, ילודה גבוהה יוצרת הרכב גילים צעיר, מה שאומר שעוד עשרים שנה יהיו בשוק העבודה הרבה מאוד אנשים צעירים, אשר ירצו להתחתן ולהביא ילדים. דבר זה יוצר פוטנציאל של הבאת ילדים רבים יותר לעולם גם אם רמת הפריון תרד, כמו הבייבי בומרס בארה"ב. דבר זה מבטיח צמיחה דמוגרפית תלולה מאוד גם שנים רבות אחרי שהפריון ירד באופן משמעותי, אם בכלל זה יקרה.
כיצד תיראה ישראל בעוד 50 שנה?
בתרחישים שלי אני שמרן מאוד, שמרנות במובן שהתנודות ורמת השינויים החברתיים יהיו שוליים, ושהפריון עדיין יהיה גבוה יחסית, אם כי יצטמצם בהדרגה.