שלח ישים לנו רגל

1. כולם ידעו את זה. כל מי שראה את מכבי תל אביב השנה ידע את זה. אפילו אמיר שלח ידע את זה. כולם ידעו ששלח לא פוגע. עוד לפני המשחק, שלח עצמו ניבא איך יתקיפו אותו אחריו. כמה שהוא צדק. באיצטדיון "ארנסט האפל" בווינה לבש שלח בפעם האחרונה את מדי נבחרת ישראל. פעם אחת יותר מדי.

ביותר ממובן אחד שלח הוא מין זרוע של שלמה שרף בנבחרת. יצחק שום זה זרוע של שרף, משפחת שרף ומשפחת שום זו משפחה אחת. שלח הוא חתנו של שום, שלח ושום זה משפחה אחת. עד כמה משפיעה הנוכחות של שום על העובדה ששלח פתח בהרכב, ולא ברומר, שעולה עליו כמעט בכל פרמטר אפשרי? עד כמה משפיעה הנוכחות של שום על כך שנילסן, מאמן שאינו מהסס להחליף, לא הוציא את שלח עוד לפני הפנדל, אחרי שכבר צבר את הצהוב המיותר שלו, שיחק בכדור בטיפשות ביד, ונראה כמי שאין לו מה לחפש פה?

2. מה נגיד על דוידוביץ'. היעדר השוער הוא עוד אחת מכמה ירושות עידן שרף (שטיפח כמחליף את ערן שיינזינגר), שנילסן לא הצליח להתגבר עליהן. אולי אפשר לומר: לא הספיק. דוידוביץ' עשה בווינה את היומית. שטות אחת הספיקה.

3. הדרך של נילסן הוכיחה את עצמה. המשולש ברקוביץ'-נמני-בניון, בסיוע מסוים מהמגינים, היה מספיק התקפי בחלק הראשון של המשחק, הפתיע את האוסטרים בדרך המשחק שלו, וסידר גול ופנדל תוך זמן קצר. זו לא הדרך שדפקה את הנבחרת בהגנה, זה הפדיחות של דוידוביץ' ושלח, שהצליחו להסתיר משחק טוב של שאר שחקני ההגנה: קייסי, טלקר, גרשון, בנאדו וברומר.

נילסן הוכיח את עצמו גם בניהול המשחק, כשלא נרדם וביצע חילופים מהירים ומעירים, וגם לא פחד לשנות את המערך תוך כדי משחק. כשמפסידים, אפשר לבקר כל חילוף (למה מזרחי ולא קטן? למה לא לשנות מערך כבר במחצית?), אבל נילסן בהחלט הוכיח שהוא יודע מה הוא רוצה ומה הוא עושה.

4. היחס בציבור להפסד הזה הוא סוג של מבחן שפיות. מדינה שאין בה אפילו שוער אחד גדול, שאין לה אפילו סקורר אחד טוב, לא יכולה לדרוש ניסים. עם וריאציות על ההרכב הנוכחי, ועם חזרתו של רביבו, ישראל יכולה בשקט לסיים את הבית במקום השני (זה ידרוש ניצחון ביתי על האוסטרים, ולפחות שתי נקודות מהמשחקים נגד ספרד בבית ובוסניה בחוץ).

יש עוד זמן עד למשחק הבא. יש פה עם מי לעשות דברים יפים. כדי שזה יקרה צריך להתמלא רק עוד תנאי אחד: תנו לדני לעבוד בשקט.