אין "ישראל", אז למה שיהיה פרס ישראל?

בשנים האחרונות חלוקת פרס ישראל איננה עוברת בשקט. כל שנה והשערורייה שלה. פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ושמואל שניצר החליטו לוותר על הפרס בשל מחאה ציבורית שעוררה בחירתם: הראשון כנגד עמדותיו הפוליטיות; השני כנגד שלילתו את העלאת יהודי אתיופיה.
סערה חוללה גם בחירתם של המוזיקאי אריק שפירא, רדיקל פוליטי, של יו"ר חברת "טבע" אלי הורביץ, בשל משפט מס שבו זוכה רק בערכאה שניה, ושל הנגיד לשעבר פרופ' יעקב פרנקל - נציג מובהק של הימין הכלכלי - שתקופת נגידותו הייתה שנויה במחלוקת. . גם הענקת הפרס בקטגוריית "מפעל חיים", הניתן לאנשי ציבור לאחר פרישתם, מעוררת לא אחת רחשים - מימין או משמאל – הכל בהתאם לאדם הנבחר ולממשלה המכהנת. השנה הגיע תורו של הפסל יגאל תומרקין שעל איכויותיו האומנותיות נראה שאין עוררין, מה שלא כן על עמדותיו בנושאים פוליטיים, אישיותיים ועדתיים. תומרקין מאיים לעתור לבג"ץ במקרה של שלילת הפרס ממנו. אוי לו לפרס הניתן בחסות פסיקת בית המשפט.

מבט אל הפרסים השנויים במחלוקת מגלה שרובם ככולם קשורים לתחום של מדעי החברה והרוח, שבהם ההישגים הם פחות מדידים ונתונים לפרשנות שהיא גם פוליטית-ערכית. אין זה מקרה ששערוריות דומות כמעט ולא מתחוללות בעת חלוקת הפרס בפיזיקה או במתמטיקה שהם מתחום מדעי הטבע.

מהומות פרס ישראל משקפות עוד פן של הקושי להגיע לקונצנזוס ישראלי פנימי כל אימת שהדברים נוגעים בסוגיות של ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים, דת ושטחים. בנושאים אלה "הכל פוליטיקה" ולפיכך כל צעד הוא חשוד, כל החלטה נגועה, בכל רצון להוקיר יש להטיל ספק פוליטי. עוד מוסד, שנועד להוות סמל לממלכתיות, ניבקע בים השסעים השוטף את החברה הישראלית. נראה שכמעט ולא נותר עוד דבר שניתן להסכים עליו ולהתלכד סביבו.

השתלשלות זו מעקרת את מטרתו העיקרית של הפרס – הכרת תודה והענקת יוקרה ציבורית למקבלו. כמו הכנסת שהחברות בה נחשבה פעם למשאת נפש והיום היא מוסד כמעט דחוי; כמו הרבנות שרבים עוקפים את סמכותה ומקיימים טקסי אישות אלטרנטיביים; כמו פסטיבל הזמר שהתחיל כאירוע שמשך אליו את טובי היוצרים והזמרים והסתיים כבמה ליוצרי שוליים - כך עלול לקרות לפרס ישראל. אנשים המכבדים עצמם יעדיפו לוותר על הפרס מחשש להתבזות במהומה התורנית.

מאחר ולא סביר להעניק את הפרס רק למי שלגבי עמדתם אין צל מחלוקת, או רק לבעלי הישגים במדעי הטבע ולהתעלם מכל השאר, ראוי לבטלו במתכונתו הנוכחית ולקבוע לו מתכונת אחרת, פחות יומרנית. ראש הממשלה מעניק בכל שנה למספר סופרים, בלי הרבה טרראם, את "פרס לוי אשכול" המאפשר להם שנת התפנות לכתיבה. באותה דרך יכול משרד החינוך - האחראי על פרס ישראל – להעניק את פרס המשרד (אפשר לקרוא לו למשל "פרס חיים וייצמן" ע"ש הנשיא הראשון שבעצמו היה מדען) לאנשי ציבור, מדע ורוח הראויים בעיניו.

פרס הניתן בשם משרד ממשלתי ולא בשם המדינה יהיה אולי פחות יוקרתי, פחות נוצץ, אך איש לא ישפוט את מקבלו בקריטריונים של חפות מכל רבב ויכולת התקבלות על כל אזרח ומפלגה. החגיגה תהיה יותר צנועה, הכבוד יהיה מינורי, אך עדיפה חגיגה קטנה ורגועה על פני טקס פומפוזי המלווה בצרימות שבשנים האחרונות כבר אי-אפשר בלעדיהן.