לאן יילכו הדיניאקים?

הווארד דין שינה את פני הפוליטיקה. ובכלל לא משנה שמושלה לשעבר של ורמונט, שפעם הוביל בענק גם בסקרים וגם במדד הכסף, טרם ניצח ולו באחד מ-11 סיבובי הפריימריס שנערכו עד כה, שחשבון הבנק שלו מצטמק, ושבשבת הבאה, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, הוא יפרוש מהמירוץ.

הווארד דין שינה את הפוליטיקה כי הוא הראה מה אפשר לעשות בה בעידן האינטרנט. הוא גייס ברשת הון תועפות, אסף באמצעותה עשרות אלפי תומכים, והצית אש בכל רחבי אמריקה בשם המטרה שמאחדת כיום את כל הדמוקרטים: להביס את ג'ורג' וו. בוש בבחירות לנשיאות בשניים בנובמבר.

כעת התברר סופית שאם מישהו יגשים את המטרה הזו, לא יהיה זה הדוקטור הרתחן והכריזמטי. והשאלה הגדולה באמת היא: מה יעשו הגייסות שלו? מדובר בקהל מגוון, שהצטרף למאבק מסיבות שונות ומשונות, חלק מהם פעילים פוליטיים רגילים – אחרי הכל, הווארד דין היה מושל של מדינה, הוא לא הופיע לפתע משום מקום – אבל חלק מהם לא. חלקם הם אנשים מהסוג שמעולם לא השתתף קודם לכן במאבק פוליטי. הרבה מהם צעירים, מתוחכמים, ופגיעים כמו שרק מי שזה עתה הרשה לעצמו לצאת מהציניות – ונכווה, יכול להיות. רבים מהם מרגישים כעת ששוב נדפקו בידי הממסד (שאכן לא רצה את דין מהרגע הראשון, ועשה הכל כדי להביסו).

הטיפוסים הללו מביאים איתם משהו אחר, משהו חדש ורב עוצמה שיכול להיות הגורם המכריע במאבק הקשה הצפוי נגד המכונה המשומנת והמיומנת של קארל רוב, "הגאון המרושע" שמשמש כיועץ הפוליטי של ג'ורג' בוש. האם הם יחזרו לשוליים המנוכרים, יישארו בבית ביום פקודה, או יצביעו בעד עוד מועמד איזוטרי שרק יזיק למטרתם המוצהרת? הנה כמה גורמים שיכולים להשפיע על ההחלטה:

אם יהיה לו שכל, או ליתר דיוק למנהלי הקמפיין שלו, הם יחזרו נמרצות אחרי הקהל הזה. הם יעשו כמיטב יכולתם לשכנע את המאמינים האלה שהמהפכה לא מתה, שהמטרות שבהם האמינו (ויש כל מיני כאלה, ולפעמים הן סותרות) עדיין יכולות להתגשם והעיקר – שהמטרה החשובה ביותר היא זו שבשמה הם הצטרפו מלכתחילה: להביס את בוש.

ראלף ניידר הוא אחד מגדולי הפעילים למען זכויות צרכנים. יש לו גם לא מעט זכויות במאבק על איכות הסביבה. אבל בשנת 2000 הוא הגיש את הנשיאות על מגש לג'ורג' בוש, כשהתעקש לרוץ כמועמד שלישי מטעם מפלגת הירוקים, בטענה שאין למעשה הבדל בין גור לבוש, בין הדמוקרטים לרפובליקנים. ניידר לא התקרב כמובן לזכייה, ולקח כ-2% מכלל קולות הבוחרים. אבל במדינות מפתח כמו פלורידה, זה הספיק כדי לתת לבוש את המדינות הללו ואת הרוב במכללת האלקטורים, הקובעת מי יהיה הנשיא (נכון שלמעשה ייתכן מאד שגור ניצח בפלורידה גם כך, וכי רק ויתורו על מאבק מתיש ומפלג על ספירה מחדש מנע ממנו להיות נשיא, אבל אילולא ניידר, זה אפילו לא היה קרוב, וגור היה מכהן היום כנשיא).

בקיצור, מועמד שלישי, קיצוני וחסר כל סיכוי לזכות, יכול בקלות לקחת הרבה מהדיניאקים והאנרגיה שלהם. רבים מהם התאהבו למעשה בדין דווקא בגלל שבתחילה, לפני הטיפוס המסחרר לפסגת הסקרים, הוא נראה חסר סיכוי. מועמד שלישי יפנה לשנאת הפשרות שלהם. מועמדים איזוטריים הרי לא צריכים להתפשר על שום דבר – ממילא שום דבר לא באמת מונח להם על כף המאזניים.

רבים מאד ברחבי ארה"ב חשים שמעולם, או לפחות במאה האחרונה, לא היה לארה"ב נשיא מסוכן כמו ג'ורג' וו. בוש. אמונתו הנוצרית הפונדמנטליסטית הופכת אותו (לדעתם כמובן) לכלי בידי אידיאולוגים קיצוניים וחסרי עכבות, שממש לא אכפת להם לקעקע את החוקה, להשחית את האדמה ולהרוג עשרות אלפים במלחמות על לוח הטקטיקו הגדול של הגלובוס. האנשים הללו סבורים שבוש הוא כלי שרת בידי התאגידים הגדולים, שרוצים כמה שפחות חוקים וכללים כדי שיוכלו לחלוב את הציבור והצרכנים כאוות נפשם.

ככל שבוש יהיה יותר בוש, ייתן יותר לתאגידים, יתפור את מדיניות הבריאות שלו לטובת חברות הביטוח הרפואי והתרופות, יתעקש יותר לחפש נפט בשמורת הבר באלסקה, יתעקש יותר להגביל תביעות על כאב ועוגמת נפש לסכומים פעוטים, יתעקש יותר על מדיניות חוץ חד-צדדית, כך יגבר הסיכוי שהדיניאקים יזכרו מה הדליק אותם מלכתחילה, יסתמו את האף - ויצביעו למען כל מועמד שלא קוראים לו ג'ורג' בוש.

ולחילופין, אם ירכך בוש את תדמיתו, יעשה מחוות לצד שכנגד ובאופן כללי יטשטש את ההבדלים הגדולים שאכן קיימים בינו לבין כל מועמד דמוקרט שיכול להיבחר (כעת שג'ו ליברמן כבר פרש), עשויים רבים מהדיניאקים, שרגישים לכל דבר שמריח כמו "פוליטיקה כרגיל", להחליט שבעצם אין כזה הבדל ופשוט לא להצביע (או להצביע למועמד שלישי, אם יהיה כזה).

הגורם האחרון במשוואה הזו הוא דין עצמו. אם ייבחר דין כמועמד של קרי, או של מי שלא יהיה, לסגן נשיא - לא יתעוררו בעיות. זה בהחלט יספיק לרוב מכריע של הדיניאקים כדי להרגיש שקולם נשמע ברמה, והם יתגייסו במלוא המרץ. אבל מכיוון שלא נראה שזה יקרה, השאלה היא איך יתנהג דין כעת שפרש מן המירוץ.

אם הוא ייצא גדול, יתגייס למטרה ברצינות ובאופן עצמאי, ויקרא למתנדבים שלו לא לנטוש את המערכה, יש סיכוי טוב שרבים מהם ישאבו מזה השראה. מבחינתו, זה יהיה הדבר החכם לעשות, כי אם הדמוקרטים אכן ינצחו, הוא יבנה לעצמו בסיס כוח רציני לקראת הפעם הבאה, או לקראת משרה של שר בממשל החדש.

אם דין לא יפעל כך, עדיין יש משמעות מסוימת לשאלה כמה רועמת תהיה שתיקתו. כמעט שאין ספק שהוא יתמוך רשמית במועמד שייבחר בוועידת המפלגה באוגוסט ויקרא לתומכיו לעשות כך גם הם. אבל באיזה טון? ככל שהטון יהיה יותר חמוץ, זה יעזור פחות.

אז מה יעשו הדיניאקים? האם הם ימשיכו להוות כוח תוסס ורענן בפוליטיקה הדמוקרטית? השאלה הזו תהיה אחת המסקרנות מעכשיו עד נובמבר, ועשויה להשפיע על זהות האיש שיישב במשרד הסגלגל במשך ארבע השנים שלאחר מכן. אז הישארו עמנו, המירוץ הזה בקושי התחיל.