היומטוב של הנכים

אני פוגשת אותו במנזות של בר אילן, ליד אגודת הסטודנטים, המקום הומה אדם, לא רואים אנשים ממטר, אך את דוד איכשהו כולם רואים. כבר בהתחלה אני מבינה שיש לי עסק עם אדם מאוד לא אנונימי. כל מי שעובר לידנו נעצר, מדבר, מחייך וממשיך ללכת. האנרגיה והעיניים הנוצצות כשהוא מדבר, נוצצות יותר מאצל חיילים מורעלים וממדריכות בתנועת נוער, שכן דוד לייטנר הוא לא רק אדם, הוא נציג הסטודנטים הנכים באוניברסיטת בר אילן, ויועץ לענייני נכים. זהו תקדים, שכן בשום אוניברסיטה בארץ, לא ידוע על נציג רשמי לאוכלוסייה הנכים. דוד מסביר שההגדרה "נכים" אינה כוללת בתוכה רק נכויות פיזיות, אלא גם נפשיות ולימודיות (כמו דיסלקציה והפרעת קשב).
דוד לייטנר הוא נכה צה"ל, אז עוד היה עולה חדש מארה"ב. הוא עלה בגיל 19, בשנת 97' והתגייס לצה"ל. כחייל בודד שירת ביחידה מובחרת, שם במהלך אימון נקע את רגלו. הרופא הצבאי אמר שזהו "סתם נקע" ודוד המשיך בפעילות, לימים הסתבר שבגלל הנפיחות ברגל והמשך הפעילות נפגעו העצבים של הרגל, מה שהביא אותו למצב של "הרגשת יתר". מה שאומר שהוא לא יכול ללכת על רגלו.
"אנשים רגילים, לא מבינים כמה קשה לתפקד ביומיום", הוא מספר, "אם אנשים רוצים להבין שינסו לשעה, לתפקד או עם הידיים או עם הרגליים, לא עם שתיהן- שינסו להכין קפה ולהעביר אותו, להביא ספר, לדבר בטלפון, באופן רגיל אף אחד לא יחשוב על זה, אבל יש אנשים שזה חלק מהחיים שלהם".

הוא מדבר בלשון רבים, "עברנו בין הבניינים ובדקנו את נגישותם", באיזשהו שלב הבנתי שהוא לא מדבר עליו ועל הפיצול שלו ושאלתי "מי זה למען ה' אנחנו?", "אנחנו זה חגי ואני", הוא עונה, חגי תם (יו"ר אגודת הסטודנטים) הוא זה שבאמת עוזר לי להזיז עניינים.
בשנות ה- 70 חוקק חוק המחייב ליצור בבניינים נגישות לנכים. דווקא בימים בהם מתבררת התמונה העגומה בה 95 אחוזים מהמבנים בארץ אינם נגישים לנכים, (100 אחוזים מביה"ס) מסתמנת מגמה חיובית בבר אילן, שרוב הבניינים ישנים ונבנו לפני אותו החוק, יש בחלק גדול מהבניינים נגישות מתאימה. "רוב הבניינים כן נגישים כולל נתיבים ושבילים", הוא אומר. אך עדיין הדרך ארוכה בכדי לרצות את דוד. "ישנם מתקנים הקיימים באוניברסיטאות אחרות וכאן לא", הוא מציין, "סטודנט נכה שמסיים את השיעור, הולך ישר הביתה כי קשה לו לתפקד כאן, אין כאן את הכלים שאמורים להיות לו בתוך האוניברסיטה".
הוא מתכוון להגיש מפה לאחראים באוניברסיטה ובה כל המפגעים שהוא מצא, ויש כאלה. הוא מודע לעלות ולקושי אך מקווה שבסוף יימצא פתרון לכל.
האוניברסיטה, הוא מציין, באה לקראתו כנציג הסטודנטים הנכים. מתקיימות מידי פעם ישיבות עם ראשי האוניברסיטה שלעיתים דואגים באופן אישי לטיפול בבעיות אותן מציגים דוד וחגי. האינטרס של האוניברסיטה, לדבריו, הוא לדאוג שכל הסטודנטים באוניברסיטה ירגישו בה בנוח.
" כשהגעתי לאוניברסיטה", מספר דוד, " לא ידעתי מה הזכויות שלי, רק אחרי שהכרתי אנשים נכים שכבר היו בעסק, למדתי, הם לימדו אותי, איך ללכת לבקש להעביר כיתה, בגלל חוסר נגישות. הייתי חדש בעסקי הנכות".
דוד מדגיש שהוא רוצה שכל סטודנט עם איזושהי נכות ירגיש שיש לו נציג ויש לו לאן לפנות. בינתיים, כשהוא רואה מישהו על כיסא או על קביים, הוא ניגש להציג את עצמו.

איך מגיבים חברי אגודה לשינוי?
"באופן עקרוני בצורה חיובית, אבל הם לא רגילים לרעיון שכל פעילות נבדקת ביחס לנגישות המתאפשרת לנכים. הם עוברים כרגע 'חינוך מחדש' ".