אפתח בגילוי נאות: אני לא מבינה כלום במוזיקה. "אלבום בשרני ועסיסי" תמיד נשמע לי כמו פרי שהייתי קונה בשוק, וכנראה שבחיים לא אזהה "הרמוניה מטושטשת וצורמנית" כשאתקל באחת כזו.
אך מכיוון שבסופו של יום, אני ושכמותי הם אלו שמכתתים רגליהם לחנויות הדיסקים השונות, בעוד המבקרים המקצועיים מקבלים אותם חינם, החלטתי להשתדל להביע יותר את דעתי על המתרחש בסצנה המוסיקלית, ואם עסקינן בלהקות של סטודנטים - עוד יותר טוב.
במועדון הג'ה פן התקיימו ביום שני לפני שבועיים שני מופעים של יוצרים שלומדים כאן, באוניברסיטת ת"א. מדובר במקום צנוע בהחלט, והיה מי שכינה את הבר שהיה במקום - "בר פילנטרופי" (לראייה: בירה ב- 13 שקל). כששאלתי את עינן פרל, המופיע הראשון, בהבחיני במתח הקל בו הוא היה שרוי, מדוע הוא לא הולך להצטנף לו מאחורי הקלעים, הוא ענה לי תשובה פשוטה ביותר: "כי אין".
פרל, סטודנט למוסיקולוגיה שמנגן על קלידים, הופיע בליווי הפרקשניסט אסף רוט והבסיסט אוריאל סעייד. על הבמה המתין בקבוק של יין. מקומו המרכזי של הפסנתר על הבמה העלה אצלי אסוציאציות של שלומי שבן ואביתר בנאי. "אין מה לעשות, הפסנתר בומבסטי, הוא איתך בעמדה, הוא שם אותך בסגנון מסוים", אומר פרל. אין לו אגב אשליות. ברור לו, כי הופעות ופרנסה קשורים בקשר רופף ביותר. אך בכל זאת ניכרת לעין השקעתו הרבה במופע, שבאה לידי ביטוי בגלויות שהפיץ לפני הערב, בהזמנת אנשי מפתח מתחום המוסיקה והתקליטים ועוד. חלקם הבטיחו לבוא ולא נראו באזור עד סוף הערב. אבל פרל מצויד במודעות: "זה לא פשוט".
בסיום ההופעה הוא נתן הדרן, כנהוג. אלא שבמקום לרדת מהבמה ולהמתין למחיאות הכפיים הוא זרק לקהל: "נגיד שירדנו, נגיד שעלינו, ועכשיו הדרן". בשלב מסוים של ההופעה, נשמעה קריאה כנה מן הקהל, שנראתה לקוחה מאיזה קונצרט הזוי של כוכב רוק אלילי - "עינן תעשה לי ילד!".
אם בהופעה הראשונה אכלס האולם מעט יותר ממחציתו, בהופעה השנייה, של להקת "אבאגברת", קטן מספר האנשים כמעט בחצי. אך עובדה זו לא מנעה מהלהקה מלפצוח ברוק משכר אוזניים. על הלהקה נמנים רועי אלטר, שבשעות הפנאי מעביר את הזמן בלימודי רפואה, גל שלץ בתופים ועמנואל סלונים שריקד עם הבס. "אפשר להגדיר את המוסיקה שלנו כאלטרנטיבית", מסביר אלטר. חברי "אבאגברת" קפצו על הבמה כמו בוומבלי. גם רצועת הבס שנקרעה באמצע שיר לא הפריעה להם. אחר-כך מספר לי אלטר על העולם שלא השכיל לעכל את המוזיקה של ניק דרייק, שיצר בסוף שנות ה- 60 ומתוך תחושת כישלון התאבד. "אני חושב שזה אומנות, וזה בא לנו מהבטן, זה מה שאנחנו עושים", הוא אומר. "לאן שזה ייקח זה ייקח. יצליח? יופי. לא יצליח? גם יופי".
"אבאגברת" שרים על פחדים שלא קשה להזדהות אתם: פשרות, התחייבויות וקשרים. לפני אחד השירים מצהיר אלטר כי זה שיר העוסק "בעתיד קשה מאוד". בהמשך, כנראה מתוך חוסר מודעות למוסד ההדרן המפואר, הוא מצהיר ש"יש עוד שני שירים".
הערב הסתיים, וההרגשה היא של יוצרים בראשית הדרך, והרבה תקוות. גם אני מרגישה משהו מיוחד כלפי האלטרנטיבה המוסיקלית שהחבר'ה האלו מנסים ליצור. בסופו של יום, כנראה שגם אזני הבלתי מזוינת הצליחה לקלוט ששווה לפנות ערב שלם, לסבול איחורים של 40 דקות ואפילו להפסיד "אוז" בשביל להתענג על קצת תרבות.
Teza1@walla.co.il