כנרת את כנרת את

בכל בוקר, כך למדתי לאחרונה, ניגש אדם בשם שולי נתן (זו לא בדיחה, ולא מדובר בזמרת העבר) למתקן מדידה באגם הכנרת, מרכיב את משקפיו וקובע את מפלסה, או למעשה את מפלס המורל הלאומי. מה עושה לישראלי יותר טוב מלשמוע שהכנרת עלתה ביממה ב-26 ס"מ? אין, אין על גוף המים הכחול הזה, שאליו לבטח התכוון שלום חנוך כשאמר "מה שיותר כחול יותר עמוק".

בסקר שנערך לאחרונה בוואלה! זכה מפלס הכנרת במקום הראשון בתשובה לשאלה "מה הכי מעניין אותך?". האגמונצ'יק (שבילדותי עוד מכרו לנו שהוא ימה) מעסיק את הישראלי הממוצע הרבה יותר מהנעשה בעיראק, מגדר ההפרדה ו - שים לב כבוד ראש הממשלה – יותר מפרשיותיך ופרשות בניך. הסקר, כידוע, לא משקר ואם ליועצי שרון היתה בינה בראשם הם היו שולחים אותו לשחיות יומיות באגם עם עמרי וגלעד (מי יכול לשכוח את סדאם בחידקל עם קוסאי ועודאי?) ומעלים באחת שני מדדים: הפופולריות שלו היתה משאירה את ביבי בהמתנה לעוד ארבע שנים לפחות; המפלס, בהתאם לחוקי הפיזיקה, היה עולה בעוד כמה סנטימטרים טובים.

פטיש הכנרת הוא תופעה תרבותית יוצאת דופן, ולמיטב ידיעתי יחידה בעולם מסוגה. אין עם אחר שמייחס חשיבות גבוהה עד מיסטית, לאגם לא גדול של מים מתוקים. נסו להיזכר כמה שירים נכתבו עליה: יש לי כנרת, כנרת את כנרת את, שירי לי כנרת (מילי מירן החד פעמית) וזה רק בשליפה מהזיכרון. כבר בגן מתחילה שטיפת המוח: "ילדים עיניים אלי: יש לנו מאגר מי שתיה אחד גדול והוא תמצית כל האושר שלנו...". כשהתעוררנו משיעור ההיפנוזה בגן רחל, כל מה שעניין אותנו זה הכנרת, ומה לעזאזל קורה עם המפלס שלה היום. כל בן 5 יכול להגיד לך שהקו האדום העליון עומד על 208.90 מטר, ושעם מי הפשרת השלגים אנחנו חוצים אותו ומציפים את טבריה.

גם התקשורת אשמה, עם האזכורים השוטפים ועם מנחם הורביץ שנשלח בכל שבוע לטבול את רגליו במימי האגם כדי להמחיש כמה המפלס עלה או ירד, ולספר ל-22% רייטינג שהאי הזה צץ באמצע בגלל שהמצב בכנרת חרבנה. וכמובן תשדיר השירות האלמותי – "כנרת יש רק אחת, שמור עליה". מי יכול לשכוח את המחזה המזעזע שהופיע בערוץ היחיד דאז, בו נראה ילד שזורק בננה למי הכנרת והיא אחר כך חוזרת לו בהפוכה מהברז של האמבטיה – שבועות לא ישנתי.

אמר כבר עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר ומנהיג בהמתנה, כי הכי מעניין אותו זה לבדוק בכל בוקר מה המפלס של הכנרת. אילון (האיש, לא הנתיבים) בתוך עמו הוא חי ובמשפט הזה הוא שיקף את תמצית הישראליות החילונית ואת הבסיס להסדרי הקבע העתידיים: רוצים את ירושלים? קחו. רצועת עזה ויהודה ושומרון? קחו מחר. רוצים לשכשך את הרגליים הסוריות המטונפות שלכם בכ-נ-ר-ת שלנו? כדאי שתכינו את הטילים, אין מצב. בקשו מישראלי ממוצע להסביר מהי החשיבות ההיסטורית של האגמונצ'יק הזה, ומה הוא יסביר לכם? ישו הלך שם על המים, פאנטום פעם התרסק לתוכה, זה אתר הברביקיו מספר אחד, איבדנו שם שוער מעולה בתאונה מיותרת – הכל נכון, אבל עדיין לא מספק תשתית ראייתית לשאלה מדוע הכנרת חשובה לרובנו יותר מהכותל. אולי בגלל שאין לנו שום שליטה על התחום הזה? שם אנחנו לא אשמים ולא קורבנות, אין לנו שום שליטה על זה, זה באחריותו שם למעלה, לא באחריותנו; אולי בגלל האשליה שזה נותן לנו, בלב כל הטננבוים-שכונת זייתון בעזה- המורים שמגיעים לבית הספר אבל לא מלמדים, איזו אשליה של נורמליות, של חיי יום יום. גם אנחנו, כמו אחינו הבריטים, מדברים על מזג האוויר. ואולי, יותר מכל, זה בגלל שאת בעיית מפלס הכינרת, בניגוד למה שהזהירו אותנו כל השנים ובניגוד לכל שאר הבעיות שמרכיבות את מה שנקרא "החיים בישראל", הסתבר שניתן לפתור בחורף טוב אחד. ומתי כבר יהיה לנו, אם בכלל, חורף אחד טוב בפוליטיקה?

... ואגב, אם יפתחו את סכר דגניה בשבוע הבא תהיו בטוחים שאני שם.