חקירות שרון: אפילו אין שמחה לאיד

אני, למקרה שטרם יצא לכם לקרוא את אחד הטורים שלי, מה שנהוג לכנות שמאלן. אתם יודעים – מניאק, יפה נפש, שטוף שנאה עצמית, חוטא ומחטיא, עוכר ישראל, תוקע סכין בגב האומה. אני לא עונה לכל ההגדרות הקלאסיות של שמאלן, אבל זה לא רלוונטי כרגע, כי אני בהחלט עונה לאחת ההגדרות המרכזיות: אני מתעב את אריאל שרון בכל נימי נפשי.

אני חושב שהוא פשיסט מגונה שמעולם לא עניין אותו החוק. שלא כמו בן גוריון, אני יודע שהוא מעולם לא הפסיק לשקר. אני חושב שהוא הוביל אותנו במרמה וכחש למלחמה הארורה בתולדותינו. אני גם חושב, וזה בטח נורא יפתיע אתכם, שהוא אחראי ישירות למותם של טבוחי סברה ושתילה. (לאלה מכם שלא מבינים למה ישראל אשמה כשנוצרי טובח במוסלמי, הנה הסבר קטן: אם אתה כובש שטח, ומרשה לקבוצה א' להיכנס אליו, למרות שאתה יודע שקבוצה א' היא אויבת בנפש של אוכלוסיית השטח הכבוש, ואתה עושה את זה שלושה ימים אחרי שחברים באוכלוסיית השטח הכבוש רצחו לקבוצה א' את המנהיג שלה – אז כן, אתה אחראי לכל טבח שיקרה כתוצאה מכך. זה די פשוט, בעצם).

שנמשיך? אני חושב שהוא אחראי ישירות ובמודע לתסבוכת הנוראית של ההתנחלויות, שמונעת מאיתנו כל אפשרות להיפרדות נוחה מהפלסטינים, ושתוביל אותנו בסופו של דבר למלחמת אחים. אני חושב ששרון, על הזחיחות המפוטמת שלו, הוא הסממן המובהק ביותר להידרדרות הנוראית של מעמדנו בעולם ושל מצבנו כמדינה. זו דעתי, ואני ממש לא לבד.

אז לכאורה, אלה אמורים להיות ימים טובים לשמאלנצ'יק שכמוני. הנה הוא מושפל, האיש המאוס, שכהונתו כראש ממשלה היא התגשמות כל הסיוטים. הנה הוא נכנס ויוצא בחדרי חקירות, הוא ושני בניו, היהירים והזחוחים. ולא זו בלבד, אלא שאין שום הוד והדר במעשים המיוחסים לו. לא על השקפותיו הוא נחקר, ולא על שהקיף את קרית הממשלה בטנקים, כפי שחשש שמחה ארליך המנוח (בזה אין כבר צורך – הוא כבש את הקריה כחוק); לא מאבק כוחני על דעותיו הוביל אותו לעימות עם החוק, אלא חשד לחמדנות פשוטה, שחיתות בזויה ונכלולית, כזו שכל דג רקק ממרכז המפלגה יכול להעלותה בדעתו.

אז למה אני לא שמח? למה אני לא מתענג על כל רגע, ומחכך ידיים בהנאה? אולי בגלל שהביזיון הוא לא רק שלו,. הביזיון הזה מקרין ישירות על גם על דמותי כאזרח המדינה הזו. אבל אני חושש שזה אפילו יותר עמוק. זו העובדה הפשוטה שכאשר הספינה נעה היישר לתוך קרחון, והחיך כבר מנבא את טעמם המר של המים הרעילים, אז למרות שעדיין מאשימים את הקברניט באחריות לאסון, כבר אין אפשרות לשמוח לאיד על מראה תחתוניו המופשלים.