תחשוב אחלה, יהיה אחלה

תומר אור, בניגוד לרבים מהספורטאים האולימיפיים בארץ, הוא סבבה עם תקשורת. מצד אחד הוא לא רודף אחריה בצורה אובססיבית, ומצד שני לא מתחמק בכל מיני "אין תגובה". לפני כשבועיים, כשהיה יחד עם הסייפות בירדן, ליוו אותו כל כך הרבה עיתונאים שהוא כל הזמן אמר להם שגם אם יזכה במדליה באולימפיאדה, הוא לא מאמין שיקבל כזאת חשיפה. כשבוע אחרי כל הבאלגן, אור נסע לפריז להתחרות שם לבד, בלי כל מיני עיתונאי כדורגל על הראש. הוא הצליח לעבור לסיבוב השני והפסיד. הדרך לאתונה עוד ארוכה, אבל עד סוף מרץ הוא חזק על המסלול.

בחודש וחצי הקרובים הוא ימצא את עצמו בכל סוף שבוע במקום אחר בעולם. פה אירופה, שם אסיה ולקינוח מצרים - תחרות ממנה הוא ינסה להתחמק, אבל סביר להניח שיצטרך להגיע לשם. ואז מן הסתם, גם יחזרו עיתונאי הכדורגל שידווחו על הפן הפוליטי. "הדבר היחיד שלא היה ברור לי בכל הקטע הזה של ירדן", אומר אור. "זה שכולם נתנו לי תשומת לב, אבל אתה יודע איילת, דליה ודלילה (הסייפות הישראליות, ע.ר) גם היו שם. נדמה שהסיפור הספורטיבי פחות עניין את העיתונאים". אז בתחרויות אור עדיין לא מנצח, אבל דבר או שניים בתקשורת הוא כבר מבין.

בתור ילד חיפאי מהכרמל, תומר אור בכלל רצה לשחק כדורגל. עד העונה הנוכחית נהג ללוות את מכבי חיפה ברוב משחקיה. בשנה שעברה נסע עם הקבוצה כמעט לכל משחק באירופה ("הרגע הזה שהובלנו 0:1 במנצ'סטר היה שווה הכל") ולמרות שכסייף הוא שייך למועדון הפועל חיפה, הוא ירוק בנשמה. ובכל זאת, עם כל הכבוד למכבי חיפה, הילד שכבר בתור בחור צעיר סומן כבחורצ'יק חכם, הלך לסייף. כשאני זורק לו שכמו בעולם הגדול, גם בישראל הסייפים נחשבים לסנובים, הוא מתעצבן: "מה זה השטויות האלה, מי אמר לך שאנחנו סנובים?".

בקיצור, הילד החליט להירשם לחוג סייף, שנערך במילא מול הבית. הוא היה חוצה את הכביש לתוך האולם המיוזע ומשחק אותה מוסקיטר נגד החבר'ה מהשכונה, עם חרבות והכל. יום אחד הוא השתתף בתחרות מקומית. הזיפים כבר החלו לצמוח והנער הגיע לפרשת דרכים - ללכת על הספורט ברצינות או לוותר. אחד השופטים בתחרות כל הזמן חייך אל הילד ובסוף ניגש אליו. לשופט קראו אודי כרמי, אגדת סייף במושגים הישראליים, שחסתה בצילם הענק של החתואלים. אור לא זיהה את השופט, אבל הקשר נוצר. "אני אתן לך כל מה שתרצה, אקדיש לך כמה זמן שרק תרצה", אמר האיש המבוגר לנער המתבגר. "רק תבטיח לי שאתה תהיה אלוף עולם". השניים החלו לעבוד ביחד ותומר נשאר בענף. לאחר כמה שנים זכה באליפות העולם לנוער ועוד הוסיף זכיה באחת מתחרויות גביע העולם ופרע את החוב. עכשיו הוא רוצה להגיע לאתונה - פשוט כי הבטיח את זה לעצמו ולא לאף אחד אחר.

"אין סרט שאני לא מגיע לאתונה", מבהיר אור. "אני לא יכול לחשוב על זה, אני לא מתאר לעצמי כזאת סיטואציה ולא חושב עליה". הבחור בן ה-26 היה קרוב לפני ארבע שנים לאולימפיאדת סידני, אבל הפסיד בקרב הקובע על הכרטיס הנחשק ליריב אנגלי אותו ניצח כמה שבועות קודם בלי בעיה. אם ממש מתעקשים, תומר יספר על כל שניה מהקרב ההוא. על השגיאות, על חוסר הריכוז, על ההרדמות באמצע הקרב. אז הוא לקח את זה קשה, מאוד. הוא נסע לדרום אמריקה עם חבר כדי לנקות את הראש ולא ידע אם הוא בכלל חוזר. האהבה הגדולה שלו, הסייף, פגעה בו. אבל הוא חזר כי הוא הבין שהוא בחור צעיר ובסייף אפשר למשוך בכיף עד לגיל 34 ואם ממש רוצים אז אפשר לדקור גם בגיל 40. כשחזר, החל ללמוד במקביל לתואר במשפטים, "כדי שמה שלא יהיה, יהיה לי את המקצוע הזה, שאני אדע שאני עורך דין בכל מקרה. מה אני הולך לעשות עם זה, את זה עוד נראה".

את התואר שאמור להקנות לו שקט וביטחון, אמור אור לסיים בקרוב. ולמרות ההצהרות הווינריות שלו, נדמה שגם אם שהוא לא יגיע לאולימפיאדה הקרובה, זה לא ישבור אותו לגמרי, לא ירסק אותו. הוא ימשיך את המאבק כדי להגיע לסין ובכל מקרה, הוא כבר הבין בפעם המי יודע כמה שהוא פה כי הוא אוהב את זה, כי זה כיף לו עצמו. דיבורים על הימנון, דגל או לחילופין כסף לא תשמעו ממנו.

זה לא שלאור יש משהו נגד המדינה או משהו כזה. בתור נער באליפות העולם, הוא נזכר, התרגש לשמוע את התקווה. בגביע העולם 2002 בהונגריה, כשזכה לשמוע את התקווה בפעם השניה בקריירה, התרגש שוב, אבל חשב לדבריו על המאמן, המשפחה והחברים, ובעיקר היה מבסוט מעצמו על כך שהצליח לשחק אותה.

הוא לא מזלזל באלה שחושבים על הדגל, על המדינה ועל התקווה. "אם זה הדרייב שלהם אז סבבה", הוא אומר. "אבל אצלי הסיפור הוא אחר. מבחינתי סדר העדיפויות הוא אחר. עד לזכייה אני לבד. התנאים שלי לא הכי טובים בעולם, אבל אני לא מתלונן, אני לא אחד שמקבל המון חשיפה וגם עם זה אני סבבה ובכלל אני מתעסק בספורט שהוא מאד אינדיבידואלי וכמו שאני חוזר ואומר - אין לי ממש בעיה עם המצב הנוכחי. מצד שני אנשים לא יכולים לצפות ממני כשאני זוכה במדליה, לדבר על המדינה ועל הדגל ועל ההמנון כדבר שהכי חשוב לי. המאמן שלי שעושה הכל בשבילי, אמא שלי שהיתה מסיעה אותי לכל תחרות בכל הארץ כשהייתי ילד, אבא שלי שבא איתי לחו"ל לתחרויות ומעודד ומנסה לתת לי הרגשה ביתית, למרות שאישית אותי זה קצת מצחיק לראות אותם מנסים להבין מה הבן שלהם עושה ולמחוא כפיים מתי שצריך. הם האנשים שאני חושב עליהם דבר ראשון כשאני עושה הישג".

עד לחודש מרץ, כפי שכבר ציינו, אור יידע אם הוא מצטרף לחבריו לאתונה או שהוא ממשיך עוד ארבע שנים רק בשביל האהבה. הקריטריון שעומד בפניו הוא לא משחק ילדים, אבל אפשרי בהחלט. העסק קצת סבוך, ויש שתי אופציות. אחת היא להבטיח את מקומו דרך הדירוג העולמי שזה אומר לצבור כמה שיותר נקודות בסבב גביע העולם כדי למצוא עצמו בין ה-32 הראשונים בעולם בסוף מרץ. האלטרנטיבה היא לצאת לאליפות היבשת, בה העפלה אל בין שמונה האחרונים תבטיח כרטיס לאתונה. לכל דרך יש את היתרונות והחסרונות שלה. מצד אחד, תומר יכול לתת תחרות טובה אחת בחודש הקרוב שתקפיץ אותו ישר אל תוך הקריטריון האולימפי ומצד שני לאליפות היבשת יגיעו כל אלה שעדיין לא עשו קריטריון, יריבים שתומר יכול וצריך לנצח.

אם בתחילת הכתבה הזו, דיברנו על כך שתומר אור סבבה עם תקשורת, אפשר למתוח את זה עוד קצת ולציין שתומר אור הוא בכלל טיפוס, שהמונח 'סבבה' יתאים כדי לתארו, אפילו סבבה לגמרי. הבנאדם אוהב את מה שהוא עושה בחיים שלו, משתדל שזה לא יתפוס לו את הראש יותר מדי ומאמין שבסופו של דבר הדברים מסתדרים כמו שצריך. להתראות באתונה 2004.

תומר אור הוא לוחם רומח וכך גם איילת אוחיון. אלכסיי צ'רמסקי, עוד מועמד לאתונה מתחרה בדקר. ובנוסף יש גם חרב. הנה ההבדלים:

רומח- רומח נחשב בגדול ליוקרתי מבין תחומי הסייף. הוא משלב בתוכו טקטיטקה, מהירות וכושר גופני גבוה. מותר להכות רק בתחום הוסט החשמלי (זה שמגן על הגוף ועוזר לנו להבין מה קורה בקרב, כי כל נגיעה בוסט הזה מוסיפה נקודה ללוח התוצאות החשמלי).

דקר - בדקר הכל מותר. אפשר להכות איפה שרוצים ועל כל דבר מקבלים נקודה. ראן אנד באלגן. לכן הקרבות הנערכים בענף הזה הם זריזים ובנויים בעיקר על התקפה.

חרב - חרב נחשב בברנז'ה של הסייפים לענף הפחדני. למה אתם שואלים? כי בחרב לא חייבים ממש להתקרב כדי לקבל את הדקירות. אפשר פשוט לעמוד מרחוק ולהצליף איש ברעהו וכך לקבל נקודה. יש היגידו שמדובר בקטע של טקטיקה, יש כאלה שיגידו שזה בונקר לכל דבר ועניין.

כל הקרבות בכל הענפים נמשים שלושה סיבובים של שלוש דקות או עד 15 נקודות. בין סיבוב לסיבוב יש הפסקה של דקה, כאשר אם אף אחד משני הלוחמים לא הגיע ל-15 נקודות , אז מי שצבר ניקוד יותר גבוה לקח את הקרב. במידה ויש שוויון יש הארכה של דקה בה מי שנוגע ראשון בשני ניצח.

תחרויות סייף מזכירות במבנה שלהן תחרויות טניס. יש בתחרויות הגדולות סיבוב מוקדמות, כאשר המדורגים גבוה לא צריכים אותו, אחר כך יש 64 משתתפים ומשם מי שמפסיד עף. הצפי של תומר אור הוא לנסות ולהגיע לפחות פעם אחת ל-16 הראשונים ועוד פעם ל-8 הראשונים בתחרויות הקרובות.