הנטייה ההומוסקסואלית אינה נחלתם של החילונים בלבד, גם באוניברסיטת בר אילן קיימים הומוסקסואלים ולסביות שנמצאים בארון, אך מקווים לפרוץ את מחסום ההתנכרות והבורות ולהתקבל כחלק בלתי נפרד מהחברה הדתית לאומית. זיו וגד (שמות בדויים), שניהם גייז הלומדים בבר אילן נחשפים כאן לראשונה בראיון, ומנסים להעביר את המסר, שגם הבחור או הבחורה שיושבים לידך בשיעור בכיתה, במדרשה או בכולל, יכולים להיות כאלו ואין בכך שום פסול.
למרות ששניהם חברים טובים, שניהם מיצגים שתי גישות שונות בקרב ההומוסקסואלים הדתיים. האחד חוזר בתשובה מגיל מאוחר יחסית, שומר מצוות אדוק ומאוד שמרן, כהגדרתו, בחייו. השני, דתי מבית, פתוח יותר, אדם מאמין אך ליברל גדול.
מתי גיליתם שהנטיה שלכם שונה?
זיו: "תחושות היו מגיל ההתבגרות, כלומר גילאי 13-14 , אבל זה היה חבוי כה עמוק בי ובגלל איזשהו פחד, לא הבנתי את המשמעות עד גיל 20. בגיל 21, לאחר חשיפה למודעות בעיתונים, הבנתי במה מדובר ומהיכן זה מגיע. ניסיתי להילחם בכך, בעיקר על ידי טיפול פסיכולוגי. המאבק הנפשי הפנימי שלי הסתיים בגיל 26, כאשר הרגשתי שאיני משתנה ואני נמצא על סף התמוטטות נפשית, אז הייתי כבר מותש וסחוט מהמאבקים בנטייה, והשלמתי עם כך שהנטיות שלי שונות. אני חוזר בתשובה, מגיל 16 בערך. עד אז גדלתי בסביבה חילונית. בתחילת גיל ההתבגרות, בגיל 13, התחילו תחושות בגוף, מעין התרגשות כשמישהו מושך עובר לידך. אני גדלתי בבית חילוני, אך בחינוך שמרני, אז גם לא דיברו איתי על מין ומיניות. הבנים היו מספרים לי כמה קשה לשמור נגיעה, ואני לא הבנתי את זה כלל. היו פנטזיות ומחשבות, אבל זה היה מודחק וחבוי עמוק. לא קישרתי אז בין התחושות לנטיות. באותה התקופה גם לא סיפרתי לאף אחד. אמרתי: "לי זה לא יקרה", כתוצאה מאותו חינוך נוראי גם חשבתי כי אצלי לא יכולה להיות "סטייה מגעילה של מופקרים תל אביביים".
גד: "אני מבית דתי ולמדתי בישיבה תיכונית, לפני כ-10 שנים, בגיל מאוד צעיר הרגשתי זאת בפעם הראשונה, במפגש עם ילד בוגר יותר, אז החלו פרפרים בבטן והתאהבתי בו. בגיל 12 כבר הבנתי שהנטיות שלי שונות. גם במהלך ההתבגרות בישיבה, בנות לא עניינו אותי, פשוט לא נמשכתי לנשים. הייתי שלם עם עצמי כבר בגיל 15. במשפחה לא מודעים למצב, פרט לאימי שלא הוציאה את זה החוצה. בגיל 19 היה לי חבר ראשון, חילוני. אז באתי לאימי, שרמזה לי עוד לפני, ואמרתי לה שאני הומו. בהתחלה היה לה קשה. היא אמרה לי שאני "טמטמתי את עצמי", וחששה שזה יזיק לשמה הטוב של המשפחה. אבי אינו יודע אך אחיי יודעים".
זיו: "אימי יודעת כי היא שאלה אותי האם אני נמשך לבנים. היא קיוותה שזה לא סופי, אך היא משלימה עם זה. אבי אינו יודע, אך אני חושב על היום בו זה יקרה. פחדתי בהתחלה שהדבר איום ונורא ובהחלט נוגד את ההלכה. לאחר מכן הבנתי, כי חוזר בתשובה (כרבע מההומואים הדתיים הם חוזרים בתשובה ר.ש.) חווה את הזהות שלו דרך הקב"ה ולא רק דרך המסגרות החברתיות כדתיים רגילים. כשהשלמתי עם עצמי, כל ההדחקה השתחררה. אז הרגשתי שתפילותי נענו. התחלתי לחוות את הדת בצורה עמוקה יותר, משוחררת יותר. ההתאהבות זו הרגשה כל כך טובה שזה לא יכול להיות רע. בדייט הראשון שלי רק החזקנו ידיים וכל הגוף שלי רעד מהתרגשות. כל הדיבורים על סטייה נראו לי פתאום טיפשיים, מול העומק הדיוק והטוהר של אהבה אמיתית".
מנודים?
האם יש סתירה בין ההלכה לנטיה?
זיו: "האל מרוצה מהנטייה שלי. למה שאני ארגיש טמא או חוטא? האל ברא אותי כך, אז מה אני אמור לעשות שאני נמשך למה שאני נמשך? זה סבל עבור מי שרוצה לשמור על הדת ומרגיש שהוא פתאום לא מוסרי, לא בשליטתו ובעצם חלק ממנו. רבנים ואנשים שמשדרים לאדם הומו שהוא טמא או שאהבתו טמאה, פוגעים בו ובצלם בו הוא נברא".
גד: "אני לא אוכל להוליד ילדים ולכן אני מנודה מהחברה הדתית. בספר ישעיהו כתוב כי למרות זאת חשוב לשמור על ההלכה. אני יודע שאסור להיות הומו עפ"י ההלכה, אבל אני לא יודע למה. כולם יודעים שזה רע, רק כי זה כתוב בתורה. "תועבה היא", היא לא תמיד תועבה. התועבה בהקשר הזה מתייחסת רק לסטיות ולמעשים אכזריים כמו אונס וזנות. קשר בין בני זוג אינו תועבה בעיני. המקרא אינו פוסל קשר בין בני זוג מאותו מין".
אתה נחלשת?
גד: " בישיבה הקדם צבאית היה רב שהיה מתירני. אחד התלמידים אמר משהו נורא, בסגנון "להרוג אותם", על הומוסקסואלים. הרב אמר לו שצריך רק לטפל בהם פסיכולוגית. אני אמרתי לו שזה תמיד יהיה שם ואם יכריחו אותם להתחתן, הם ילכו לגנים אחרי ההתבטאות שלו כבר לא קראתי לו "הרב" . הוא אמר לי: "אתה תחשוב מה שאתה רוצה". רבנים שאומרים שהם אוהבים כל אדם בישראל ומוכנים לקבל כל אדם פרט להומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, הם צבועים, לדעתי. לאחר השיחה הזו צלצלתי ל"קו הלבן" (קו מצוקה להומואים ר.ש.), ואמרתי להם שאני לא רוצה להיות דתי. הבחור מעבר לקו אמר לי שזה לא סותר. למרות זאת אמרתי לו שכרגע אני לא רוצה להיות חלק מהציבור הזה. לאחר מכן הורדתי את הכיפה וויתרתי על רוב המצוות. החבר שלי אז, החילוני, חשב שצריך גם לוותר על השבת, אך לי זה כבר היה קשה והרגשתי שהדת טמונה בי ואני עדיין מאמין. זה שאני הומו לא אומר שאני לא יכול לשמור שבת וכשרות ולהניח תפילין. אני כרגע מעין "אאוטסיידר" מהמגזר הדתי שבעט בי ולא רצה אותי בו".
אוניברסיטה אטומה
יהיה פעם ארגון כלשהו לגייז באונ' בר אילן?
גד: "הייתי רוצה להאמין שכן, אך כרגע בגלל היחס של החברה,רוב ההומואים והלסביות בארון. כאשר הגישה תשתנה, כולם יצאו מהארון ואז גם יהיה מועדון כזה, כמו בכל אוניברסיטה בארץ. הממסד האוניברסיטאי בבר אילן אטום כרגע לכל נושא שהוא בבחינת טאבו לחברה הדתית, למרות שאנחנו במאה ה-21 ולמרות שבכל העולם כבר עוסקים בנושאים הללו. גייז דתיים רבים יעדיפו ללמוד באוניברסיטה העברית או בתל אביב, שם יש מועדוני גייז פעילים מטעם אגודת הסטודנטים. האחרון שניסה להקים תא סטודנטים גאים הועף מהאוניברסיטה ברעש גדול. אנו לא רוצים לעשות "אאוטינג" כי הדבר לא הוגן כלפי האנשים . החברה הישראלית עדיין צבועה והומופובית. אין יחס שיוויוני אמיתי כלפי הומולסביים."
מילה לסיום, לכל המתלבטים?
זיו: "לדעתי, אסור שאף הומו דתי או לסבית דתיה יחשבו לרגע שהקב"ה נטש אותם, שהם שנואים או דחויים או טמאים. הקב"ה נמצא איתם כל הזמן וכל הכאב והסבל שכרוכים בחיים בסתר הם חלק מעבודת האל. אותם גבר או אישה יקרים לקב"ה יותר מכל איש דתי צבוע או מתחסד שטוען אחרת".
סייעה בהכנת הכתבה: מורן שמש
