המסע בעקבות הגביע הקדוש

ביום שלישי זה מתחיל. מכבי ת"א מסתערת על הגביע הראשון – והאחרון – שיחולק בליגת הסופרוליג. הסופרוליג, אפיזודה חולפת שנכפתה על אוהדי הכדורסל בארץ ובאירופה, היא לא הדבר האמיתי. אין טעם להכחיש. ביורוליג משתתפות לפחות שלוש קבוצות שהיו הופכות למועמדות אוטומטיות לכתר. אבל מכיוון שזה מה יש, נסתפק באנחת אכזבה קלה על כי נמנע מאתנו לברר מי היא באמת הקבוצה הטובה ביבשת, ובאמירה כי מכבי ת"א, גם בליגה אירופית מאוחדת, הייתה טוענת רצינית לכתר. לפניכם חמישה תנאים הכרחיים שעל מכבי ת"א להפנים, אם בכוונתה לחזור לארץ עם הגביע הכי פחות חשוב בהיסטוריה של הכדורסל האירופי.

מכבי ת"א היא סיר הלחץ הלאומי. מורשת ה"ניצחון אינו הדבר החשוב ביותר אלא הדבר היחידי", הקהתה לא אחת את עיני קברניטי המועדון מלהבדיל בין טוב לרע, בין מאוזן לשפיות העומדת בסימן שאלה. לחץ, וגם זו אינה עובדה חדשה, פוגע בתפקוד מרבית הספורטאים. מתי מעטים – המיוחדים באמת – מתעלים דווקא כשחרב הבאזר מונחת על הצוואר.

בסגל של מכבי השנה, יש, ברוך השם, כמה שחקנים שכבר עברו תרגול בסדנת התמודדות עם לחצים על שם מוני פנאן. נדב, מקדונלד, צ'ורה, האפמן ושארפ יודעים על איזה צד של הפארקט מורחים את הלקה. קשה להפחיד אותם. אבל על גור, פרקר, בורשטיין ובריסקר עדיין חלה חובת ההוכחה. הקבוצה הדומיננטית בין השתיים, זו שתכפה את רוחה על הקבוצה, היא שתקבע לאן פני ארון הגביעים של מכבי.

הבעיה הגדולה של מכבי השנה, היא לחץ מסוג שונה לגמרי מזה אליו הורגלה בעשור האחרון. זו הקבוצה הראשונה של מכבי מאז זו של מגי, ג'מצי' ושות', הנכנסת לשלבי ההכרעה כפייבוריטית. הלחץ הזה מוכר למכבי מישראל, זה 345 שנים ברציפות, אבל באירופה המצב שונה. המוניטין של מכבי והאמונה בכוחה המיסטי ספגו לא מעט מהלומות בשלבי ההצלבה השונים בשש השנים האחרונות. אפילו קבוצת הקסם של השנה שעברה נחשבה לנס ספורטיבי קטן והגיע לגמר כנגד כל הציפיות.

השנה מדובר במשחק אחר לגמרי. אירופה – ופיב"א – תובעים ממכבי ופנאתינייקוס לספק לסופרוליג את גמר הגמרים. כל מהמורה בדרך, כל הפסד בלתי צפוי ייחשבו לסנסציה. מכבי נדרשת להגיע לגמר בדרך חלקה כמו מרגרינה על מחבת רותחת. אבל זה לא יהיה קל כל-כך. מכבי הוכיחה פגיעות במשחקי חוץ. היא גילתה חולשה מוזרה לשמור על הפרשים ניכרים וסבלה מירידות מתח בלתי מוסברות במהלך משחקים. בשלבי ההצלבה, קבוצות ישחרו לטרף. וורוצלאב, למשל, יריבתה הראשונה של מכבי, מגיעה משוחררת מציפיות ולחצים. היא קבוצה נחותה ממכבי, אבל מנוסה לא פחות. יום מאני דיפרסיבי של מכבי ביום שלישי, עשוי לקלוע אותה למצוקה. מתוך ארבעה משחקים צמודים בהם השתתפה השנה מכבי באירופה, ניצחה רק בשניים. מאזן בעייתי. מכבי בונה על יכולתה לשבור לקבוצות את הפרצוף ביד אליהו. אבל היא לא הוכיחה עדיין כי לתוכנית א' יש אלטרנטיבה אמיתית. לצאת, לצאת מהלחץ.

את המנטרה הזו מלמדים כל שחקן קט-סל ביומו הראשון בעירוני פרדס-חנה. מכבי מצאה השנה כי מותר לה לחפף בהגנה, גם באירופה. איכות הקבוצות מולן עמדה אפשרה לה לנוח רבעים שלמים בהגנה, להיכנס לדיאלוג של ראן-אנד-גאן ואז, לקום מטיים אאוט של גרשון עם רצח בעיניים, לעשות ריצה של 14-2, ולסגור את המשחק. הכל טוב ויפה. אבל בשלבים המתקדמים של ההצלבה, בטח בפיינל-פור מכבי תצטרך לתת לפחות 30 דקות הגנה איכותית. פחות מזה וועדת אגרנט תראה כמו ערב נעים בבית קפה, לעומת מה ששמעון יעשה לחבר'ה.

אטורה מסינה וקינדר בולוניה לעגו לגרשון בעונה הראשונה שלו בצהוב, ואמרו שהמפתח לניצחון על מכבי הוא לגרום לה לחשוב. מאז זרמו כמה קובים בחצבני וגרשון מלמד אחרים לחשוב כדורסל. מכבי השנה, יותר מכל, נראית הקבוצה של גרשון. בלאט הוא עדיין המוח מאחורי המוח והיועץ הראשי למלך, גם כשלגרשון אין כוח לשמוע אף אחד.

אבל בולט שגרשון, אולי בעונתו האחרונה, מנהל את ההצגה. מכבי שלו משחקת כדורסל התקפי, יצירתי, חצוף ונועז בהתקפה. אבל עקב האכילס של מכבי השנה, היא כי לשני המוחות אין פתרון לסינדרום פארקר. בסגנון שמזכיר במקצת את ימי דייויד אנקראם העליזים, מכבי פונה לפארקר בכל פעם שההתקפה נתקעת. נכון, זו פונקציה של הסתגלות לשעון 24 השניות, אבל הכדורסל באירופה, שמבוסס על הרבה מאצ'-אפ זונים ואזוריות אגרסיביות, לא מאפשר באמת לשחקן להשתלט על משחק ברמות הגבוהות. לפחות לא לאורך זמן. אם ההתקפה הקבוצתית של מכבי תשטוף, הכל ישטוף, אבל אם לא, שאף אחד לא יצפה מפארקר לשטוף את הפארקט ולקלוע סלים כשכולם עומדים מהצד ומסתכלים.

הסגל של מכבי העונה הוא הטוב, העמוק והמאוזן שהיה לה אולי מאז ומעולם. האפמן הוא הזר הטוב באירופה, לפארקר יש מקום בעשירייה הפותחת של הזרים, מקדונלד מתחיל לחזור לעצמו והמנעד של שארפ יציב למדי. צ'ורה מביא את צ'ורה בדיוק כשמכבי צריכה קצת צ'וריזם, ובריסקר התביית על תפקיד הרול פלייר המורחב.

אבל, בדומה לעונה שעברה, גם השנה, מכבי רצה רק כשהישראלים שלה תקתקו את העניינים. בשלבים האחרונים התרומה של נדב היא קריטית ושל שלף, חשובה הרבה יותר מהנראה לעין. שלף הוכיח כי תרומתו היא בלתי אמצעית ולעתים בלתי מדידה, אבל ההתקפה של מכבי נראית טוב יותר כשהוא על המגרש. לגבי בורשטיין, אם לגרשון יש ביצים – ויש לו מלוא החופן – הוא יהפוך אותו לג'וקר שלו. הדם בוורידים של בורשטיין לא פחות קפוא מזה של שפר. וחוץ מזה, אם כבר גביע אירופה לתל-אביב, אז גם שלישראלים יהיה חלק.

ואם בסופו של דבר זה לא ייגמר יפה. אל תאשימו את הכדור הצהוב. בבקשה.