אחי הצעיר יהודה משקיע בקרנות נאמנות

בשבוע שעבר ישבנו, איילת, יפית ואני, לראות מלכתיופי. עישנו, תקענו עוגות קונדיטוריה מגעילות וקיטרנו, כמו כל שנה, על הקרתנות הבלתי נסבלת של מדינתנו. קיטרנו על אקי, שנורא רוצה להיות ריקי מרטין אבל מסתפק בפוסטמות המכרכרות של ג'וקי ארקין ובחולצת תחרה של מישל שאטו (ככה קוראים למעצב, נשבעת לכם), קיטרנו על היופי המזרחי שתמיד מנצח בארץ (כל בת ואם שמה תוחם!!!), ובדרך השמצנו גם את הבמה האורקולית, שנראתה כמו סלון לדוגמה בשכונת שעלולי רמלה. כל בחורה מכירה את הקיטורים האלו. אלו הם קיטורי ה"אויש, הם כל כך פרובנציאליים" החביבים, שגורמים לנו להרגיש כמו שלוש אנסטסיות ענוגות, שנקלעו, ממש לא באשמתן, לארץ עולם שלישי.

ואכן, כל כך התענגנו על הקוסמופוליטיות של עצמנו, שבהתחלה ממש לא שמנו לב שמשהו מוזר מתרחש בסלון שלנו. לאט לאט, כמו באיזה סרט סטודנטים, החל קול דק לייבב בעצב בסלוננו. "מ-חר…", התפייח קול הרפאים, "אולי נפליגה בספינות… מחוף אילת עד חוף…". הסתכלנו זו על זו באימה. מה לזה ולבגד הים הזהוב של ריטה אברבאנל מבאר שבע? "היה פיגוע", מלמלה איילת כלאחר יד, ומיד תחבה לפיה עוד עוגת משמש גועלית של ריץ'. " מה?!", אמרה כשראתה את פרצופינו המזועזעים, "החיים חייבים להימשך, לא?".

פיגוע לא היה. מה שכן היה, זה הפרסומת החדשה של בנק לאומי וכרטיס ויזה. למאחרים, תזכורת. הפרסומת החדשה של לאומי היא קולאז' ציוני מופלא, המדלג בעליזות בין כל מיני תקופות שיא במדינתנו. זה מתחיל על במת בית ספר עם ילד קטן, עובר לשנות החמישים המתוקות של הגזוז והאסקימו, חותך לכיבוש הכותל, ומסתיים בפינאלה בלתי אפשרית, בחדר האטום ובמסכות האב"כ. הכל מצולם לעילא ולעילא, כשבין כל התמונות מקשר שיר התקווה המונומנטלי "מחר". מחר אולי נפליגה בספינות? אולי. קודם כל בואו ונטביע את הטיטאניק.

לא אחת קיטרנו, אפילו בטור השטחי הזה ממש, על האסקפיזם של עולם הפרסום הישראלי. קיטרנו על עקרות הבית הבלונדיניות, על הילדים השוויצרים והמסורקים, ועל העובדה שכולם תמיד מתגוררים בלופט ניו יורקי רחב ידיים. בעולם הפרסומות כל ישראל גולדן רטריוור, כולנו אהבלים ובלונדינים, וחיים בעולם קסום של בונזו ומדשאות. לזכותה של הפרסומת של בנק לאומי ייאמר שהיא לא נפלה למלכודת הזאת, ובמקום זה מנסה להביא לנו חתיכת מציאות ישראלית אמיתית.

האמת, היינו מתים לפרגן לניסיון האמיץ הזה, אבל מה לעשות שהתוצאה היא מגוחכת? קבלו את "השואה והתקומה - המחזמר!" בחסות בנק לאומי וכרטיס הפלסטיק הציוני ויזה. נעמי שמר! סדאם חוסיין! אחי הצעיר יהודה! בספקטקל פירוטכני מלהיב על מדינה אחת קטנה ומוקפת אויבים. דמע! צחוק ! יזע! אר.פי.גי'!!! ובתפקיד אורח - שייקה אופיייר (ז"ל, אבל עדיין קיים בלבבות של כולנו!!!!!!! ).

קשה לייצר ציונות, מסתבר. דומה שהקופירייטרים האומללים גירדו כל שארית שיכלו למצוא מפח הזבל הנידח שנקרא "הזיכרון הקולקטיבי הישראלי". "רגע", הם חשבו לעצמם, "מה ירגש את החבר'ה? מסכת אב"כ בטוח, עד היום טוחנים את זה ברפי רשף, וגם קצת 'השוטר אזולאי', כי על שייקה יש קונצנזוס, ורגע, רגע, גם 'אסקימו לימון', כי חסר איזה צבע, איזה פלפל בידורי". התוצאה: הצופה המסכן יושב בבית, ובנק לאומי פשוט מיידה בו נכס צאן ברזל אחרי נכס צאן ברזל. טאח, הכותל, טאאאח, הולדת המדינה, טאאאח, אשה יהודיה אמיצה מורידה את המסיכה מפניה. ואז, שנייה לפני שהצופה המסכן כורע תחת נטל ההיסטוריה, באה הפואנטה והופכת את כל הקוממיות הזאת לבדיחה. על מה ולמה הקמנו את השוטר אזולאי מקברו? על שום שמאוד היינו רוצים שתשתמשו בכרטיס האשראי שלנו. בן גוריון ב-36 תשלומים שווים. מה, לא טוב?

בנק לאומי כבר ניסה בעבר, באמצעות חבורת זאטוטים קובנים, לנפח את תדמיתו מסתם שודד עמלה עלוב לצ'ה גווארה. היום הוא מגייס לעזרתו את האתוס הציוני כולו. אז הוא שולח זוג ידיים שמנוניות ופשוט מושך מקופת הזכרונות המשותפת של כולנו. ועם איך שאנחנו מכירים אותו, הוא גם יגבה מאיתנו על זה עמלה.