זארה בעזה

כשאני מגלגלת על לשוני את השם החביב של הסכם הסחר החופשי ) mediterranean free trade zone (MFTZ, הידוע גם בכינוי החיבה "מפטצ", אני כמעט שוכחת עד כמה, ולמה, כעסתי כשגיליתי שהוא קיים. אוי, איך ישבתי אז חסרת אונים ומיואשת, נכונה לשפוך את ליבי הדואב בפני כל מי שרק עבר בסביבה: "עד 2010 הולך להיות פה נורא, אתם פשוט לא מבינים עד כמה" רגזתי בפניהם. אבל נדמה שרבים מחברי, למרות נטייתם הטבעית לרגשנות יתר בנושאים מסוג זה, התקשו להתחבר לגודל האסון.

אזור הסחר החופשי אירופה-ים תיכון, הוא המפטצ, עתיד להקיף את כל מדינות האיחוד האירופי ו-12 מדינות מאגן הים התיכון שאינן חברות באיחוד. כן, מדובר בנו, וגם בסוריה, לבנון, מרוקו, ירדן, אלג'יריה, קפריסין, מצרים, מלטה, תוניסיה ותורכיה ואפילו הרשות הפלסטינית. אז מה כל כך נורא בזה, ולמה בדיוק אני מתנגדת? הרי נדמה כי מדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בין ישראל הקטנה והעולם הערבי המקיף אותה. ממש מזרח תיכון חדש. ואכן, מטרתו של המפטצ, כפי שעוגנה בפסגת ברצלונה ב-1995 (איפה הייתם אז?) ע"י שרי החוץ של כל החברות בהסכם, היא ליצור אזור שגשוג משותף, שוחר שלום וביטחון, שיוגדר כאזור סחר חופשי שיפעל במלואו עד לשנת 2010.

אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע? כי המונח הזה, "מזרח תיכון חדש" מכוון בדיוק לרצון של מנהיגנו להמשיך ולשלוט בנו, ולצורך שלהם לשכלל כל הזמן את אמצעי השליטה. כלומר, להחליף את מתודות השליטה הישנות המבוססות על שנאת זרים בשליטה "נקיה" הרבה יותר – באמצעות הון. למה לצייר את הערבים כאויבים, כשאפשר להעביד אותם בשכר רעב באיזה מפעל ישראלי בעזה, שם יתפרו עבורינו בגדים של זארה?

ואכן, המפטצ הוא התגשמות כל החלומות הרטובים של מנהיגי האזור וחבריהם האירופאים. הוא מאפשר להם להקים רשתות של יבוא-יצוא-ניצול, מעודד אותם לבסס מובלעות היי-טק תל אביביות עם בוסים בשטוקהולם וסדנאות יזע בעזה. המפטצ הוא בעצם שמו הרשמי של סל של פעולות ועקרונות מדיניות כלכלית שאמורים להביא ל"שגשוג המשותף" המיוחל. המפטצ מעגן את יישומם בפועל של צעדים כמו הורדת מכסים, הקלות במיסוי לתאגידים, ביטולה של חקיקה סוציאלית או סביבתית הסותרת את עקרונות הסחר החופשי, הסרת הפיקוח על מוצרים חקלאיים (כמו מוצרי מזון מהונדסים גנטית) ועוד. התוצאה תהיה העברת מרבית הייצור למדינות החלשות בתחום אזור הסחר (במקרה שלנו ירדן, פלסטין ומצרים), צעד שהשלכותיו הן הרסניות הן ברמת המדינה והן ברמת האזור. אי אכיפתן של תקנות סביבתיות וחוקים סוציאליים רק תגביר את נהירת המפעלים למדינות נעדרות הפיקוח ותביא לעליה משמעותית באבטלה במדינות מהן יועברו המפעלים.

וככל שיהפוך הניצול לגלוי יותר, כך יהפוך הכיבוש לסמוי יותר. ישראל על צבאה תיסוג משטחי הרשות הפלסטינית ובמקומם של הטנקים תסיע לגדה ולעזה את כוחות הכיבוש הכלכליים. גם ירדן תהנה ממנה גדושה של מפעלים מזהמים וסדנאות יזע בתחומה, תהליך שמתעצם בהתמדה מאז חתימת הסכם השלום בשנת 94, המביא לסגירתם של עשרות מפעלים בישראל ולפיטורים המוניים. אבל אנחנו לא נהיה המרוויחים היחידים: כאשר יגיעו לשכונה הבריונים החדשים, בדמותם של אזורי תעשייה גדולים ומסוכנים, ישראל תסבול גם היא מגידול ברמות הזיהום, ומשחיקה של שכר העובדים ותנאי העסקתם. כמה מעט שלא משלמים בדימונה, בעמאן תמיד ישלמו פחות.

אם וכאשר יוקם, יהיה המפטצ אזור הסחר החופשי הגדול ביותר בעולם, אבל אין לנו במה להתגאות, ובטח שלא לשמוח. באמריקה מבכים עכשיו את תוצאותיו של הסכם הסחר הביתי שלהם, ה-NAFTA. גם בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד הולכת ומתבססת הפרדה על בסיס מעמדי במקום על בסיס גזעי. ה"מזרח תיכון חדש" שמארגנים לנו אנשי המפטצ יהיה אזור שהאדמה, המים והאוויר בו מזוהמים, האנשים עייפים ומנוצלים, והעוול בו מרקיע עד השמיים, אך סמוי כל כך מן העין עד כי לא ימצא מי שיזעק את זעקתו.