סרבנים צעצוע

עניינם של סרבני המצפון הישראלים זוכה להד תקשורתי לא קטן, בין השאר בוואלה! תרבות, המפרסם טור קבוע מאת שמרי צמרת. בכתיבה תמה ובעברית גבוהה מתאר צמרת בטורו את ייסורי הסרבנים, את לבטיהם, חששותיהם, הגיגיהם ובעיקר את האידיאולוגיה שמאחורי הרעיון.

ההערכה, אם קיימת, לשמרי צמרת היא בזכות השפה הקולחת, ההומור העצמי והסביבתי וגם מכיון שסה"כ הוא נראה נער צעיר ונחמד, בן טובים בתולי שכביכול הולך עם הסיפור שלו עד הסוף. אבל את הרעיון המרכזי שמאחורי הסרבנות שלו הוא מצליח לטשטש עד כדי מיאוס, עד שאפילו ה"שמאלנים המסריחים" שבינינו לא בדיוק מבינים למה התכוון המשורר, שלא לדבר על הימניים ועל כלל הציבור מכל הקשתות, זה שהולך או מתכוון ללכת לצבא, זה שצמרת אמור באמת לשכנע.

אידיאולוגיה היא מונח שמזמן כבר פשט רגל ושמרי צמרת נופל למלכודת ההגדרה עצמה. בכנות ראויה לציון הוא מספר שהוא מפחד, שהוא משועמם, שלא מגיע לו להיות בכלא עוד זמן מעבר לזה שריצה, שהחופש נלקח ממנו - ובדיוק הכנות הזו היא שמפילה אותו בפח. אתה רוצה שנאמין שאתה עובד בשם העקרונות? תפסיק לספר לנו על הביצים המסריחות שגרמו לנפיחות אדירות בחדר, חדל לבלבל אותנו עם חוסר שעות השינה שאתה מקבל, הסודה לשתייה בתה או קיפול השמונה של השמיכה. את הדברים האלה גם אנחנו עשינו. בצבא.

ב"הבא בתור הוא סוס" שירם של נושאי המגבעת שר אהד פישוף "אני ואני ואני ואני". צמרת, יותר משהוא מדבר על אידיאולוגיה, מדבר בהופעותיו התקשורתיות על עצמו ועל מה שמסביבו. הדמגוגים הגדולים בהיסטוריה (נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג) גרסו שהכלל חשוב מהפרט, וכך צברו את כוחם. צמרת מנסה ליצור אמפתיה אישית פאתטית של "שופוני אני מסכן". בתוך כל הסמול טוק שהוא משחיל למאמרים ובכך שולל מכל וכל את האמונה שאכן עשה זאת מתוך אידיאולוגיה. פחדנות וחשש כן, עקרונות לא.

האמביוולנטיות הצבועה והשקרית מתגלה במלוא מערומיה במחאתו של צמרת על ירי חיילי גולני בגיל נעמתי. "במהלך ההפגנה הם טילטלו את הגדר וגזרו אותה בקאטרים. הם לא איימו על חיילים, הם לא היו אלימים" הוא כותב. כמה סלקטיבית יכולה להיות הפרשנות של פלוני לאלימות. כן, אדון צמרת, הפרעה פיזית לכל כח חוקי, גם ובעיקר אם אינך מסכים עימו, היא אלימות. אי ציות להתפנות משטח צבאי הוא אלימות, פאסיבית אמנם, אבל אלימות. בהמשך קובל צמרת על הדם הערבי הזול לעומת הישראלי "מהצבא נמסר כי על פניו של המפגין (גיל) היה כיסוי ראש, שלא איפשר לדעת שהוא ישראלי". במילים אחרות: "מצטערים. חשבנו שהוא ערבי". וכעבור כמה שורות הוא מספר שהמפגינים לא חשבו שיירו עליהם כדורים חיים: "ידענו שכשיהודים ליד הגדר - לא יורים כדורים חיים". דהיינו אותו התירוץ ששימש את צה"ל שימש גם את המפגינים להשגת מטרותיהם. תיאוריית הברז עובדת יפה: המים הקרים יכולים להיות גם מימין וגם משמאל, תלוי מאיזה צד מסתכלים.

וזו הבעייה עם ה"עקרונות" של שמרי צמרת וחבריו הסרבנים. הם לא בטוחים מה התורה שלהם, אין להם קו מפורש, הם מזגזגים, בצורה שמתאימה יותר לפוליטיקאים ותיקים מנערים בני עשרה, בין אמת אחת לאחרת. הגדר היא רעיון מצויין לדעתם, אבל לא בתוואי שנוצר. לא לכיבוש אבל גם לא להפרדה, כן להפרדה, אבל רק לכזו שנוחה להם, לא אחת שפוגעת בקו המים של ביר-אל-קשקוש-בלבוש. ההקבלה היחידה למנהיגים האמיתיים במזרח התיכון היא שגם הסרבנים לא ממש מוצאים היגיון בדרכם, לא מנסים לחפש פתרונות ועושים את הדברים בשם המאבק, בשם הפירסום (אלי, שלא ייגמר לעולם) ואולי גם ביום מן הימים בשם הג'ובות שיביא הספר שיוציאו לאחר השיחרור מהכלא.