להבין את הפדופילים

"איתי ליבובייץ' הוא חלאה, למעשיו אין סליחה או מחילה וראוי לו שיירקב בכלא". עד כאן התגובה הרווחת לגבי איתי לייבוביץ', שנידון בראשית השבוע ל-24 שנות מאסר, או המורה מפתח תקווה שהודה כי יש לו חולשה לילדים, תגובה שלאחריה ישוחרר איזה צקצוק לשון, החמצת פנים, השפלת מבט בפניהן הלא נראות של קורבנותיו. אבל מה יבוא לאחר מכן? אנחנו רוצים להאמין שפדופיליה לא קיימת. לא אצלנו, זאת אומרת. אנחנו חומלים על הקורבנות אבל לא באמת מתעניינים בעומק הפגיעה בהם. אנחנו לא באמת הולכים איתם, או בלעדיהם, כל הדרך אחורה עד לפגיעה. לבנו אמנם נשבר נוכח הכאב האין סופי, אבל אנחנו לא באמת טורחים לעקוב אחר שיקומם. אנחנו מסתפקים ברחמים על הקורבנות ובכליאה (וגם זה בעירבון מוגבל) של התוקפים. בכך אנו מקווים שעשינו די.

אבל אין די בכך. לא די ברחמים (שלרוב אין בהם צורך, מבחינת הקרבנות), לא די בברכת "שירקב בכלא" בעודנו סוגרים את הדלת על פניו. מאחורי כל מקרה של התעללות, אונס, תקיפה פדופילית כזו או אחרת עומדות מערכות שלמות שחוסר תיפקודן איפשר את הפגיעה. זו יכולה להיות מערכת משפחתית, חינוכית (אחרי הכל אנחנו מבלים בה 12 שנים) ואחריהן ואפילו צבאית וחברתית.

איתי ליבוביץ' הוא מקרה מבחן אידיאלי. הוא לא האיש המבוגר בפינת רחוב שילדים מפחדים ממנו. הוא ילד תל אביבי שלמד בבתי הספר הנכונים, הלך לחוגים הנכונים ואפילו הסתובב עם הילדים הנכונים. שלא כמוהם, הוא סבל מכל הבעיות הלא נכונות. בעיות התנהגותיות, לימודיות וחברתיות קשות ליוו אותו מגיל צעיר, דרך התיכון, הצבא והלאה. לייבוביץ' ניסה להילחם בעצמו, ללא הועיל. הוא נשלח לאין ספור יועצות, ואף אחת מהן לא גילתה את המפלצת שדגרה שם, בין התלתלים, כלי הנגינה והמחשב עמוס הפורנוגרפיה.

אבל הוא ראה אותה. במידה מסוימת חייו היו מאבק אחד ארוך ומתמשך במפלצת הזו, עד שהפסיד לה. מי ששוחח עימו בראשית מעצרו לא יכול היה שלא להרגיש שהוא כמו מצא את מקומו במקום הזה, בו הוא מוגן מעצמו ומפגיעה נוספת באנשים, ילדות. אפילו השוטרים ציינו את השלווה בה הניח להם לבדוק אותו, לנסות ולהתאים אותו לפרופיל הכללי שהרכיבו, פרופיל שידע עוד לפניהם שיתאים לו.

במהלך החקירה הוא חשף בפניהם מקרים נוספים, סירב לעימות עם העדות הצעירות (עדות - ילדות בנות 9!) והודה בכל המעשים המיוחסים לו, למרות שיכול היה לחמוק בין פלפולי החוק הפורטים את מעשיו לסעיפי אישום; אונס, אינוס, תקיפה, מעשה מגונה ושלל ניסוחים שלעיתים לא עושים דין וגם לא צדק. במהלך משפטו טען ליבוביץ' שהוא עצמו קורבן לתקיפה מינית, ומעשיו הם תוצר של דחק- פוסט-טראומטי (PTSD). חוות הדעת הפסיכולוגית ומשפחתו לא שללו את האפשרות הזו. זה בוודאי לא תירוץ או הסבר, אבל זו דוגמה לכישלונן של המערכות, שלא מזהות קורבן, שמקטלגות אותו בתווית שגויה, ובקצה של אותה סקאלה, לא יזהו גם פדופיל. כי הרי זה לא קיים, לא אצלנו. זה בלתי ניתן לפיצוח.

אבל פדופיליה היא תופעה שקיימת ולמרבה הזוועה גם הולכת ומתפשטת. הביטו באיש או באישה לצדכם. הם יכולים להיות קורבנות של פדופיל. או קורבנות של פדופיליה. עכשיו חישבו, האם אתם רוצים לעזור להם?

הסכנה בפירוק מנגנון רשע כזה או אחר היא בחציית הקו שבין מחקר, המקנה הבנה תיאורטית, לבין מחילה היכולה להגיע עד מתן לגיטימציה. הפחד הזה מוביל לסיסמאות כמו "תנו לו להירקב בכלא", אבל במקרה של פדופיליה עדיפה הדרך הלא נעימה, המסוכנת, זו שעשויה להוביל אותנו למחול ללייבוביץ' (ואל דאגה לא עושים דברים כאלו בקלות גדולה כ"כ), על פני התנהלות של שתיקה, של מילים בודדות מהולות ברחמים, ומבט קצר מדי בעיני הנפגעים.

לייבוביץ' הוא פדופיל שלמעשיו אין סליחה. הוא יודע את זה. חבריו לתא יודעים את זה. קורבנותיו כמובן, ואפילו אמו, שכאשר התוודה בפניה על מעשיו וביקש להתאבד כמעט ואפשרה לו לעשות זאת, עד שהתעשתה והחליטה שהוא לא יסיים את חייו, או יברח לחו"ל (זו הייתה אופציה רלוונטית למדי), אלא יישב בכלא, כי ככה מגיע לו. אבל למרות כל זאת אין די בכליאתו.

אין בה די בכדי להטיב עמנו ובוודאי שאין בה די כדי לנחם את, או לרפא את, הפגיעה האין סופית של קורבנות הפדופיליה. חשוב מכך - אין בה די כדי למנוע מהפדופיל הבא להניח את רגלו המזוהמת בפתח בייתנו ולבצע את זממו במי שיעלה בחכתו באותו רגע או ברגע שלאחריו. אם זו המטרה, הרי שיש לנצל את היותו של לייבוביץ' (להבדיל מאחרים) נכון לשתף פעולה עם כל ניסוי טיפולי/מחקרי, לשמוע מה שיש לו לומר לא להגנתו, אלא להגנתנו. צריך לקחת את הסיכון המוסרי, הקשה מבחינה אישית ולדבר עם לייבוביץ' ושכמותו. זה לא צריך לבוא על חשבון הקורבנות, אלא דווקא בשמם של הקורבנות הבאים.