נפש עבריין הומיה

בראשית השבוע גזר בית המשפט המחוזי בת"א 24 שנות מאסר על איתי ליבוביץ, הפדופיל מת"א, שהורשע באינוס שתי ילדות ובתקיפת חמש ילדות נוספות בין הגילאים 4 ל 11. 24 שנים. אין ספק, עומד בקריטריונים של "עונש מרתיע", מצליח להרגיע גם את רגש הנקמה הציבורי, שהוזן וטופח בסיקור עיתונאי צמוד של הפרשה. ואמנם, לא אחת נדמה כי פשעים שלווו על ידי כלי התקשורת הקשיחו את לב השופטים ומנעו מהנאשמים את ההנאה שב"נסיבות המקלות". זכורים (לרע) האנס הסדרתי, בני סלע, שנשפט ל – 35 שנות מאסר; רוני ליבוביץ', האופנובנק, עליו נגזרו 23 שנות מאסר; ואתי אלון שהושלכה ל – 17 שנות קלבוש עד בוש.

אולם עיון ברשימת עונשי המאסר שהוטלו בשנים האחרונות על ידי בתי משפט ישראלים (אזרחיים וצבאיים) ואשר זכו לפרסום בכלי התקשורת מעיד גם על מגמות אחרות. חומרת הענישה היא נייר לקמוס חברתי ומוסרי שמלמד על סובלנותה של חברה מצד אחד, ועל ההירארכיות המוסריות שהיא קובעת לעצמה. ישראל של העת האחרונה, כפי שעולה מהתבוננות בגזרי דין אקטואלים ובולטים, היא ישראל שעולם המושגים המוסרי שלה חד ממדי וקל לניסוח, לעתים גם פשטני וצבוע.

מערכת המשפט הישראלית, בדומה לרוב המוחץ של מערכות המשפט והמוסר בחברות המוכרות לנו, מקדשות את המושג "ערך חיי אדם" ונוטות להעניש בחומרה רבה פגיעה בהם. אולם המושג "חיי אדם" הופך ליחסי יותר ויותר, כפי שתלמד הרשימה הבאה.

ב- 27.11.03 גזר בית המשפט עשר שנות מאסר על טספאון אניו שניסה לרצוח את אשתו. ישראל ישראלי שדרס למוות בספטמבר 2002 את מיטל חירק ושירן כהן, נמלא מזירת התאונה והדיח את בתו למתן עדות שקר, נשלח לשש שנות מאסר בלבד. ליוסוף מסרווה, תושב מזרח ירושלים, שפגע למוות בשני רוכבי אופניים והורשע בהריגה נקבעו שלוש שנות מאסר בלבד. "ניקיטה" פרגית הפשע בת ה – 17 נענשה על ידי בית המשפט בתקופת מאסר של שנה אחת. האשמה: תכנון רצח. אם שזרקה את בנה התינוק מהחלון וגרמה לו פציעות קשות נשפטה ל – 10 שנות מאסר. לעומתה, טל מוסקוביץ', שרצח את חברתו לעבודה – זיווה אוחנה – מכיוון ש"היא תמיד מחייכת", נשלח ל – 15 שנות מאסר. 15 שנים בפנים היה גם דינו של בן 14 שאנס ורצח פעוטה בת 5 בדצמבר האחרון.

על פניו, ולמרות הסייג ההכרחי של כל מקרה לגופו, ניתן להתרשם כי בתי המשפט בישראל נוהגים ברחמנות יחסית ברוצחים, הורגים וזוממי רצח באשר הם יהודים. הסיבות העיקריות להקלות בעונש: נסיבות מקלות נפשיות או אישיות. מנסיבות אלה כמעט ולא נהנים נאשמים ערבים או פלסטינים המובאים בפני הרכב שופטים יהודי.

כמאל טורק, עבריין ערבי יפואי, נשלח ל – 27.5 שנות מאסר על חלקו בתיכנון חמישה מעשי רצח. להזכירכם, "ניקיטה" העבריינית הצעירה נשלחה ל – 12 חודשי מאסר בלבד, על חלקה בתיכנון רצח. שנת מאסר, אגב, הוא גם העונש הוטל בשבוע שעבר על חמשת סרבני השירות, לחידוד המושג "יחסיות". אבל נשוב לרוצחים. בנובמבר האחרון שלח בית המשפט המחוזי בירושלים את חמזה דרבס, ערבי ממזרח ירושלים, ל – 16 שנות מאסר, על כך שתיכנן לירות על שומרים באוניברסיטה העברית. דרבס נמלך לבסוף בדעתו ולא ביצע את המעשה. רק לצורך השוואה, נער בן 16 שרצח את החייל רז מור, על רקע סכסוך שפרץ בכניסה למועדון, נידון ל14 שנות מאסר בלבד.

בתי המשפט הישראלים נוהגים ביד נוקשה ובמלוא חומרת הדין עם עבריינים שהורשעו במעשי טרור. 17 מאסרי עולם מצטברים נגזרו על מחמוד סרחנה, פלסטיני שהיה מעורב בפיגועים בשכונת בית ישראל ובקרית יובל בירושלים. מוראד עג'לוני, שהסיע את המחבל המתאבד לפיגוע בסי פוד מרקט נשלח לרצות שלושה מאסרי עולם מצטברים על הטרמפ הנורא. טענתו של עג'לוני, תושב כפר סמוך לירושלים המחזיק בתעודת זהות ישראלית, כי לא ידע שמדובר במחבל מתאבד לא עמדה לו. אתמול הוגש כתב אישום נגד עופר שוורצבוים, נהג מונית מאורנית, שהסיע את המחבל המתאבד לצומת גהה, למרות שהודה כי ידע שמדובר פלסטיני ללא אשרת שהייה בישראל. מעניין יהיה לעקוב אחרי השתלשלות משפטו ולגלות איזה עונש ישית בית משפט ישראלי על שוורצבוים, שחלקו בפיגוע זהה לזה שיוחס לעג'לוני.

ב – 6.1.04 פירסם עקיבא אלדר ב"הארץ" את הנתון לפיו במהלך אינתיפאדת אל אקצה נהרגו עד כה 2500 פלסטינים מאש צה"ל. רק 60 מתוכם זוהו ע"י השב"כ כמחבלים או כמעורבים בפעילות חבלנית. מעיק במיוחד הוא המקרה של י"ק, קצין ישראלי, שירה במקלע כבד תחמושת חיה לעבר פלסטינים שחלפו כ – 500 מטרים מהמוצב בו ישב, הרג עובר אורח בשם מועין אבו לאוויי והואשם רק ב"בשימוש בנשק לא חוקי". מקרים רבים דוגמת אלה כלל לא מובאים לעיונם של בית המשפט הצבאי הישראלי. אותו בית המשפט אשר, חשוב לשוב ולהזכיר זאת, שלח את חמישה הסרבנים לתקופה של שנה מאחורי סורג ובריח, ללא שהשתמשו בנשק באורח לא חוקי. למעשה, ללא שהחזיקו נשק כלל. שלא לדבר על גרימת מוות, ברשלנות, בשוגג, באורח מצער, באורח טראגי או בנסיבות שטרם נחקרו או לעולם לא ייבדקו.

הדוגמאות שהובאו הן רק טיפה בים, דרכה ניתן ללמוד על מגמת הגלים וכיוון הזרימה. והמגמה מלמדת כי מערכת המשפט הישראלית נוהגת בסלחנות לא מעטה כאשר מדובר בקיפוח חיים של יהודים על ידי יהודים ומחמירה עד למירב כאשר מדובר בקיפוח חיי יהודים על ידי ערבים. ניתן להבין זאת: הלך הרוח בציבור הישראלי אינו נוטה לפייסנות ולשיקולים של "שיקום האסיר" כאשר מדובר בטרוריסטים, וטוב שכך. אולם כאן יש להתייצב ולשאול האם המושג "חיי אדם" תלוי בזהות לוקחם או בחיים הנגזלים עצמם? לא אחת, נראה כי דם יהודי יקר עשרות מונים כאשר הוא נשפך על ידי ערבי וזול בהרבה כאשר הוא נגזל על ידי עבריינים או סתם אווילים יהודים. דם הוא דם, צריך לומר, בין אם הוא יהודי, בין אם הוא פלסטיני, בין אם הוא נגזל בשל מלחמות עבריינים מקומיות, בין אם הוא נלקח כתוצאה מפעילות חבלנית. מערכת משפט שאינה זוכרת כלל זה, מבטלת את הלגיטימיות המוסרית של רבות מפסיקותיה ומעידה על עצמה ועל החברה ממנה היא יונקת את תוקפה המוסרי.