בהזדמנות: בית סוהר קומפלט

עופר סיטבון על הצעת החוק הממשלתית להפרטת בתי הסוהר, שעלולה להפוך טרגדיות אנושיות לעסק משגשג

עופר סיטבון

לחברי ממשלת ישראל הנוכחית עניינים שונים עם החוק ומערכת המשפט. אולי בגלל זה הם נחושים כל כך בדעתם לקדם הצעת חוק מרחיקת לכת, הנוגעת להפרטת בתי הסוהר בישראל. אלא שההחלטה, כמו גם הדיונים שנערכים בנושא בימים אלו בוועדת הפנים בכנסת, לא זכו כמעט להתייחסות תקשורתית. אין זה מפתיע, אם זוכרים ש"לקוחות" ההפרטה הזו הם אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל – האסירים.

על-פי הצעת החוק, יוקם בית סוהר בניהול פרטי מדרום לבאר שבע, בתפוסה של 800 אסירים. המודל שנבחר הוא המודל האנגלו-אמריקאי של הפרטה מלאה: הזכיין אינו אחראי רק על בניית המתקן והפעלתו השוטפת (כביסה, מזון, בריאות...) – כמו בצרפת, למשל - אלא הוא מקבל לידיו גם את הניהול המלא של בית הסוהר, לרבות היכולת להפעיל סמכויות שלטוניות כלפי האסירים - שליחתם לבידוד, ריסונם (תוך שימוש בכוח), נטילת שתן, שלילת חופשות, מניעת דואר ועוד. והמדינה? לפי ההצעה, לשב"ס תהיה יחידת פיקוח בתוך בית הסוהר שתפקידה יהיה לוודא את אכיפת החוק על-ידי הזכיין ולטפל בתלונות האסירים. נקודה נוספת, צינית להחריד, היא שהרווח מעבודת האסירים יעבור לידיהם של מנהלי הכלא, ולא המדינה, כנהוג היום.

צעד זה הוא בעצם חזרה לאחור: עד לפני מאה שנים זו היתה צורת הכליאה המקובלת (כלא "סינג סינג" האימתני בארה"ב, למשל). התפישה בת זמננו, לפיה המדינה היא בעלת המונופול הלגיטימי על הפעלת הכוח נשחקה בעשורים האחרונים עם הדרישה לצמצום מעורבות הממשלה במשק. במקביל, עלייתן של תפיסות ענישה נוקשות הובילה לגידול ניכר באוכלוסיית הכלואים, ללא גידול מקביל במימדי הפשיעה (בארץ החופש, ארה"ב, כלואים כיום שני מיליון איש, יותר מבכל מקום אחר). פתרון הקסם שהוצע ואומץ בהתלהבות היה הפרטת בתי הסוהר.

נימוקי התומכים בהפרטת בתי הסוהר, כמו התומכים בהפרטה בכלל, מעלים קודם כל טיעונים כלכליים: פעולת המגזר הפרטי, כך הם טוענים, זולה ויעילה יותר. אבל יש להם גם טיעונים "אידיאולוגיים": צמצום ההוצאה הציבורית וייעול המערכת.

אז זהו – שלא. מחקרים בלתי-תלויים מראים כי מבחינה כלכלית, מדובר בחסכון מדומה, שהרי יש להוסיף, לצד עלויות הזכיין, גם את הרווח שהוא מבקש להשיא ו"הוצאות נסתרות" אחרות (למשל, הוצאות המכרז). בנוסף, החשש מהתמוטטות פיננסית של הזכיינים יחייב את המדינה בהקלות ותמריצים (ע"ע ערוץ 10), או ברצון לדאוג ל"אספקה" קבועה של אסירים (לכן, העובדה שעל-פי המוצע, הזכיין אמור להיות אחראי לשיקום ולמתן המלצות לשחרור מוקדם היא ניגוד אינטרסים זועק לשמיים); שיקול הרווח שמניע את פעולת הזכיין יוביל אותו לנסות ולחסוך ככל שניתן בעלויות, דבר שעלול להוביל לפגיעה באיכות ה"שירות" הניתן על-ידיו – הן לכלואים והן לחברה. ואכן, בארה"ב התגלו בעיות ביטחון קשות בבתי סוהר פרטיים שהורידו את קרנם, ומאז שנת 2000 הוקפאה כמעט לחלוטין החתימה על חוזים חדשים עם תאגידי הכליאה (ולכן הם מחפשים "שווקים" חדשים: שלושת הגופים המתמודדים במכרז בישראל הם תאגידים רב-לאומיים); גם בישראל, אגב, הצליחו עובדים זרים לברוח מבית המעצר הפרטי הראשון שהוקם בנצרת.

ומה בדבר הטיעונים האידיאולוגיים? הניסיון בעולם מלמד שפיקוח ציבורי על בתי הסוהר הוא יקר מאוד (ואז אין חסכון), ובדרך-כלל אינו יעיל, שכן רשויות הפיקוח נוטות לשרת את האינטרסים של תאגידי הכליאה. הניסיון האמריקאי הוכיח גם כי שתדלנות תקיפה של הזכיינים הובילה להחמרת הענישה, כדי למנוע צמצום ב"מאגר הלקוחות"(בקליפורניה, למשל, נחקק בלחץ הזכיינים חוק השולח אוטומטית ל-25 שנות מאסר עבריינים שהורשעו בפעם השלישית בפשע כלשהו!). זאת, במקום לקדם אלטרנטיבות לבתי הסוהר שהם, כידוע, "בית-ספר לפשיעה", שלא לדבר על "טיפול שורש" כלכלי בפערים החברתיים שמגבירים את הפשיעה.

כמובן, ישנה גם בעייתיות מוסרית: חברה ליברלית רואה בשלילת חירותו של אדם "רע הכרחי" שרק המדינה מוסמכת להטילו לצרכי הגנה על החברה; הלגיטימיות של עמדה זו נחלשת כאשר הזכות הזו מוכפפת לשיקולי רווח פרטיים. במובן מסויים, הפרטת בתי הסוהר מביאה את רעיון השוק החופשי לשיא אבסורדי: העלייה בפשיעה נתפסת כ"הזדמנות עסקית", שכן היא מגדילה את הביקוש לבתי סוהר, והרצון להגדיל את "נתח השוק" מחייב תוספת בפשיעה ובהתנהגות הפלילית. זוהי סתירה לתפיסה ההומניסטית, הרואה באדם מטרה ולא אמצעי.

כידוע, בתי הסוהר הציבוריים אינם כליל השלמות. אבל התיקון יבוא רק מתוך שיפור מערכת הכליאה הציבורית, לא מתוך הפיכתם של האסירים לעסק פרטי.

כנס בנושא הפרטת בתי הסוהר ייערך הערב, יום ג', בשעה 19:00 במכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully