מילון ההדלפות הישראלי השלם בחלקו

אלמלא ההדלפות, קרוב לוודאי שהעולם החופשי היה נאלץ ללמוד להסתפק בקומוניקטים יחצניים ובעיתונות שמייחלת למזל הטוב שיפיל עליה גילוי מרעיש, אולי מן השמיים. אלא שלא בשמיים נולדים גילויים מרעישים, וכך מרבית הסיפורים העיתונאים החשובים והמעניינים שנתפרסמו מעולם נולדו בחטא.

חטא, אם הקורא מחשיב את ההדלפה למעשה לא אתי, אולי אפילו לעבירה מוסרית. ככה זה: השלטון, המחזיק לרוב במידע, אינו שש לחלוק אותו עם הציבור, מהסיבה הפשוטה – למה לי? (להוציא הסייג: ההדלפה משרתת אינטרס).

במידה רבה, ההדלפה, הוצאת אינפורמציה לכלי התקשורת שלא בתיאום עם "הגורמים הרשמיים", היא האחראית לכך שמרבית האזרחים במציאות הדמוקרטיות רשאים לראות עצמם כמי שגם אם אינם חיים באור, אינם חיים בעלטה גמורה. במרחב דמוקרטי שפוי, בו כלי התקשורת משמשים כפיטבולים תקיפים של שלטון העם – ההדלפה היא העצם המזינה את הכלב.

להדלפה פנים רבות, בעיקר בישראל. בעיקר בישראל של ימינו. מצ"ב קווים לדמותה.

הנה, רק אתמול דיווח שר החוץ כי בעבר הלא רחוק התנהלו מגעים מדיניים בין ישראל לסוריה וכי מגעים אלה הופסקו בשל הדלפות. הדלפות של מי, ומאיזה טעם? קשה לקבוע – אך עם התוצאות קשה להתנצח: ישראל וסוריה, שתי צ'ילבות חשדניות אשר יותר מלגדר טובה ולתיווך טורקי זקוקות לקורטוב אמון ביניהן, דחו את הקץ הבלתי נמנע של משא ומתן על עתיד רמת הגולן בעטייה של הדלפה.

יומיים קודם לכן התלונן שר החוץ הלובי כי הדלפות, להן אחראים שירותי ביון ערביים, הביאו להפסקת המגעים בין לוב המתנחמדת למערב לבין ישראל. בישראל, לעומת זאת, נחשדו "פקידים במשרד ראש הממשלה" בהדלפת המגעים האקזוטיים בין שתי היריבות הסהרוריות. גם כאן, תוצאה זהה להדלפה: הקפאת המגעים ושיבה לקירקור הרשמי והנוח של תיעוב הדדי ומשטמה.

באוקטובר האחרון הטלטלה הארץ כשהרמטכ"ל, משה יעלון, האשים את ממשלת ישראל ביצירת מדיניות שגרמה לנפילת אבו מאזן וכו', ובקיצור, בדברים הידועים: בעיכוב השלום, ברמיסתו, בלעיסתו ובדריסתו. לא יצאו 24 שעות וכבר מסרו "גורמים מלשכתו של ראש הממשלה" כי שרון אינו שבע רצון מהתבטאות הרמטכ"ל וכי עברו בראשו הרהורים מרחיקי לכת עד כדי החלפתו של בוגי בטוויסטר אחר, או לכל הפחות השתת נזיפה הגונה מארץ ההגונות על ראשו.

הימים, כזכור, ימי ברוך קרא, סיריל קרן פה וסיריל קרן שם, צו לגילוי מסמכים כאן ושתיקת עמרי שרון שם. הפרשנים הפוליטיים כבר קוצבים את זמנו של ראש הממשלה על הכיסא וכאן, בדיוק, נכנסת הדלפת הספין לתמונה. "ראש הממשלה כועס מאוד על דברי הרמטכ"ל", לוחש קול עלום באוזנו של עיתונאי רעב. לבטח כותרת טובה ומובנת יותר לציבור מ"גלעד שרון חוייב למסור המסמכים בצו בית המשפט". ובכן מי הפושע האמיתי – הרמטכ"ל או ראש הממשלה? תלוי איזה יועץ תקשורת אתם שואלים.

ראו לאן הגענו: בחודש ספטמבר האחרון מצא גלעד שרון על מי לטפול את אשמת שתיקתו בחדרי החקירות של משטרת ישראל: על ההדלפות. ולמרות הגיחוך הקל שמצריכה האשמה זו, היא גם מסתירה אמת נכוחה: חדרי החקירות של משטרת ישראל הפכו בשנים האחרונות לבית סוקולוב ולאולפן חדשות. ברור לכל כי המשטרה עושה שימוש בנשק ההדלפות כדי לבלבל את הנחקרים, אך לא פחות מזה, נהנים קציני משטרה לעדכן את ההדס שטייף התורנית בנעשה בתוככי הבפנוכו של חדר החקירות, אם כדי לשאת חן בעיני פליליסט עם מיקרופון, ואם כדי להרוויח איזה דיבידנד עלום במירוץ למפכ"לות. מה חבל שמרבית החקירות שהתנהלו נגד אישי ציבור בשנים האחרונות – רובן ככולן, מנומרות בהדלפות מכל טוב הארץ – הסתיימו בלא כלום או בלא הרשעה. לא אחת באדיבותה של אותה הדלפה משטרתית.

לפני מלחמת המפרץ האחרונה נתברר לציבור הישראלי כי הצבא האמריקאי החליט בעצה אחת עם המפקד העליון שלו לא לשתף את ישראל במועד התקיפה המתוכנן וכי הצבא הישראלי, בדומה למנויי מת"ב, ייאלץ להתעדכן בלוח הזמנים של המתקפה, תוך צפייה ב "סקיי ניוז". הסיבה למעשה הלא ידידותי של הגדולה בידידות: החשש מהדלפות. וביתר דיוק: החשש מהדלפת מועד התקיפה בצד הישראלי המברבר את עצמו לדעת.

אולם לא אלמן שאול מופז ולאחר לחצים כבדים שהפעילה ממשלת ישראל על מקורביה בפנטגון הוחלט כי יימסר מועד לתקיפה, אולם בדרך של התראה קצרה מן הקצרות. אך ללא הועיל: הגנרל התורן הדליף גם הדליף את המועד הזה והנזיפה לא איחרה לבוא. לצד הנזיפה לא בוששו לבוא גם ספיקת הכפיים של "מי המטומטם שהדליף?" בחדרי חדרים, וגם ההיתממות, כלפי האמריקאים, של "הדלפנו? אנחנו?"

ז'אנר זה מוכרח להיקרא על שמה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', מהפרקליטות הראשית, אשר הדליפה את מסמכי סיריל קרן לעיתונאי ברוך קרא מ"הארץ". בחקירתה במשטרה התוודתה גלאט ברקוביץ' כי הדליפה את המסמך מכיוון שבנה עומד להתגייס. ובלשונה: "יש לי בן שעומד להתגייס ולא הייתי מעוניינת שהמצב יימשך כפי שהוא". ותוספת מטעמה למתקשים בהבנת המודלף: "פעלתי ממניעים מוסריים".

בחודש יוני 2002 הדליפו האמריקאים כי הם מחפשים – בשיתוף עם המצרים ובתיאום עם ישראל – מחליף ליאסר ערפאת. זהותו של המחליף המיועד נמסרה בגוף הטקסט: אבו מאזן. אולם לחינם, הפלסטינים לא הבינו את הרמז, לא השיבו בקריצה לקריצה. הרמז העבה היה: תיפטרו מהראיס ואנחנו נכניס את היד לכיס (ונשלוף משם דולרים), או לחלופין: תיפטרו מהראיס או שאנחנו ניפטר ממנו בשבילכם (ע"ע: קבלן המשנה שלנו – חיל האוויר הישראלי). אבל הפלסטינים, כמו הפלסטינים שהם מתעקשים להיות, פשוט לא הבינו.

בחודש מאי 2002, החליט המטבחון המצומצם (בהרכב: שרון, פרס ובן אליעזר) לצאת למבצע צבאי גדול ברצועת עזה. אלא מה? קציני צה"ל סברו אחרת והחליטו למחות בדרך האפקטיבית ביותר: הדלפת פרטי המבצע המתוכנן, כמעט עד לרמת מספר הסלולארי של הסמב"צ הממונה. לא נותרה ברירה: הגייסות פוזרו, צווי השמונה בוטלו והמבצע נדחה לתאריך לא ידוע. שנה ושמונה חודשים חלפו מאז. יוק. נדמה שממשלת ישראל קלטה את המסר הצה"לי ולא שבה והחליטה מאז על כניסה לעזה. גם זו דרך של קבלת החלטות מדיניות.

עולם העסקים הוא בור בלי תחתית של תככים אפלוליים, מזימות עלומות וכוונות נסתרות. לא אחת ימצא עצמו המנהל העסקי קורבן לטרמיטים מבית, שותפים לדרך, אשר ימסרו את נשמתם, שלא לדבר על תוכן ישיבת צוות הפיתוח העסקי האחרונה לעיתונאי מזדמן, תמורת הסיכוי הפעוט למצוא ברבות הימים את תמונתם בעמוד 9, שוליים תחתונים מצד ימין, במוסף הכלכלה, לצד הכיתוב "אלמוני בן פלמוני – עוזר שלישי למשנה לסגן מנהל המחלקה לכספים של חברה כך וכך".

בחודש אוגוסט ניהלה הרשות האמריקאית לניירות ערך חקירה נגד חברת "אמדוקס" הישראלית, המתמחה בענף הבילינג. הכל טוב ויפה, להוציא המכתב שהוציאה מנהל "אמדוקס", דב בהרב, לעובדים בו נכתב ללא כחל ושרק כי עובד שידליף לתקשורת מידע ימצא עצמו סופר לאמפות בלשכת התעסוקה. או בלשונו של מר בהרב: "קיימים שמות קוד לפרויקטים. אם אינכם יודעים מה עומד מאחורי שמות הקוד, קבלו זאת; הדלפות חושפות את אמדוקס ואת העובד לסיכונים משמעותיים מצד ה- SEC". רוצה לומר: "אתם יודעים מה שאתם צריכים לדעת, אל תחושו צורך להדליף לעולם את הדברים שאינכם יודעים". מסובך? נסו לעבור ראיון קבלה לעבודה ב"אמדוקס".

מה לא יעשה הכדורגלן הישראלי בשביל ציון 6.5 במוסף של יום ראשון? מה לא יעשה הבועט הקיקיוני בכדור בכדי למצוא ידיעה בנוסח "אברם גרנט עקב אחר פלוני במשחק גביע הטוטו, שוקל לזמנו לנבחרת"? ידליף מחדר ההלבשה של גילי לנדאו בנתניה, יסתבך עם חקירות הפוליגרף בהפועל פ"ת, יסתבך עם חרון אפו של אלי אוחנה בבית"ר ירושלים, יוציא את ניר קלינגר מדעתו במכבי ת"א.

המדליף הכדורגלני הקיקיוני הוא לרוב אחד משניים: נובאדי שכורת ברית "פרגן לי בעיתון ואפרגן אותך בציטוטים נבחרים משיחת הקבוצה שלנו" עם עיתונאי מזדמן; או סאמבדי בכיר, אפילו בכיר מאוד, שמתדלק את אגדת הכוכבות שלו (ללא קשר ליכולותיו במגרש) דרך יחסי קח-תן עם עיתונאי. אך אליה וקוץ בה: לא אחת מתחכמים המאמנים לשחקניהם הפוחזים ושותלים אינפורמציה הזויה בשיחות פרטיות עימם, רק כדי למצוא אותה למחרת בידיעה הראשית של הספורט. להלן: "אלי גוטמן קיבל הצעה לשמש עוזרו של פרגוסון במנצ'סטר יונייטד". מעניין מי הדליף את זה.

גילי לנדאו, מאמן מכבי נתניה מצא דרך מקורית להילחם בתופעת ההדלפות. עם כדורגלנים יש לדבר בכדורגלנית. להלן: "אני לא אחפש אחד אחד את המדליפים לעיתונים, אבל מי שידליף תהיה לו שנה רעה, מזל רע, עונה גרועה, מנחוסית. הוא ייפצע ובסוף ימצא את עצמו בחוץ". אוקטובר 2002. מכבי נתניה נלחמת בתופעת ההדלפות. גם זו שיטה.

הדלפה זו נהוגה בעיקר מטעם יחצ"נים או דוברים של פוליטיקאים ננסיים. עיקר כוחה בהבאת הסנסציה הזעירה, הנון אייטם השערורייתי בעיני עצמו לידיעת הקורא. מדובר באינפורמציה שולית, בטלה ומבוטלת, שערכה הקלורי והחדשותי נמוך מאפס, אולם בכל זאת, היא נשלחת אל מערכת העיתון או מדווחת לעיתונאי בטלפון. "סגן ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה אמר בישיבת המועצה האחרונה (הסגורה לתקשורת) כי בכוונתו לתבוע את סימון פחי הזבל של המועצה בלוגו של המועצה המקומית". אין פרסום רע, אמרו כבר רבותינו. העיקר שיאייתו נכון את שם המועצה המקומית מזכרת בתיה.

פן נוסף של ז'אנר זה הוא ייחוס פעילויות בטלות לגמרי לדמויות המצויות על שולי המוכר והידוע לציבור: "חבר הכנסת מיכאל גורלובסקי גירד בפדחתו בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת" ובצד הטקסט שנשלח בפקס למערכת העיתון, תזכורת: חשוב ביותר! שלא לדבר על: סודי! בלעדי! בלבדי! הצרה עם הדלפות קומיות אלה הוא שמרביתן אינן מגיעות לאוזני הציבור – אלא אם הוא מנוי על מקומון מקומי במיוחד. תהילתן מתקיימת לרוב על מסך המחשב של יחצ"ן כושל או עוזר פרלמנטרי אנונימי של ח"כ אנונימי ממנו.

במדינה בה אמירת האמת נתפסת כאיום על ביטחון המדינה והציבור מוותר בהכנעה מפוייסת ומלאת הבנה על זכותו לדעת, מוכרחה לבוא ההדלפה ולשמש גורם מתווך בין רצונם של בעלי המידע להשאיר את השליטה על השאלטר בידיהם, לבין נכונותם של האזרחים להיוותר בעלטה, במידה ויישתכנעו כי זו טובה להם.

במקום בו המידע אינו חשוב לאיש, לא למחזיקים בו ולא לנחשפים אליו, מוכרחת לבוא ההדלפה ולהציל את הדמוקרטיה מפני עצמה. הבה נכנה את ההדלפה "דמוקרטיה מתגוננת", כדברי שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן, ז"ל. ההדלפה היא כלי הנשק של הדמוקרטיה הישראלית המצילה את נפשה בכך שהיא פוקחת את עיני אלה שאינם רוצים לראות דבר. בישראל זו כמעט ואין מקום לדיונים מוסריים או אתיים. ההדלפה הלא אתית היא, לא אחת, המעשה המוסרי ביותר. ולהפך. וחוזר חלילה. ולרוב, גם צחוקים רבים בצידה. גם זה משהו.