ממסחה לדיקטטורה, ולא בחזרה

אף אחד לא נולד רודן. אף אחד לא נולד צמא דמים. אף אחד לא נולד מכור לכוח. יש אנשים שהופכים לכאלה בעקבות טראומה אישית שעברה עליהם, אבל יש גם כאלה שהופכים לכאלה בעקבות הידרדרות במדרון חלקלק, שבו בחירה שגויה אחת מובילה לשנייה, ומעמידה את האדם (או אפילו קבוצה שלמה) בנקודת האל חזור.

עריצות נולדת מזלזול, מבוז, משימת זין - על זכויותיו של הזולת, על רגשותיו, על מה שהוא חושב עליך. עריצות נולדת כשכוח חשוב יותר מאמון, מכבוד, מאמת. בספרו האלמותי "אני קלאודיוס", מספר רוברט גרייבס על הקיסר טיבריוס. כשהיה צעיר, ועדיין לא קיסר, אלא רק מצביא מוכשר וקשוח, נהג טיבריוס לומר: "שיראו מפני, ובלבד שיכבדוני". כשהפך לקיסר, והסתבך ברשת של פרנויה, מידרדר ממעשה זוועה אחד למשנהו מתוך דינמיקה חולנית של "לא היתה לי ברירה", שינה טיבריוס את הפתגם והחל לומר: "ישנאוני נא, ובלבד שייראו מפני". הכבוד כבר לא היה חשוב לו, רק הפחד המשתק, שישמר את שלטונו.

כשצבא מתחיל לירות על אזרחים ואז משקר בגלוי, במצח נחושה ומבלי לטרוח כלל על מינימום של אמינות לגבי פרטי האירוע, זה סימן מדאיג. כשרב אלוף משה (בוגי) יעלון החליט לקבל את הדו"ח המחפיר של ועדת הטיוח שמינה, ולטעון כי לא בוצעה כי עבירה בירי החיילים על המפגין גיל נעמתי, הוא שלח מסר חמור מאין כמותו: לא אכפת לי כהוא זה אם אתם מאמינים לי או לא. מה שחשוב כאן הוא לא הצדק, אלא הכוח.

נכון שאי אפשר לצפות שצבא שהקים ביצור (חומה, גדר, לא משנה), ישב בחיבוק ידיים בזמן שאנשים מחבלים בו. עיון חטוף בדברי ימי עולם מלמד שעצם הקמתו של קו תוחם מעורר את היושבים משני עבריו לחבל בו, בלי שום קשר לאינטרס בכך. תגובה כלשהי לחבלת המפגינים בגדר היתה מחוייבת המציאות, אבל ירי באש חיה? הרי אין כאן ויכוח לגבי העובדות. סרט הווידיאו מתעד את האירוע בצורה ברורה. המפגינים לא זרקו אבנים; המפגינים לא סיכנו את חיי החיילים בשום צורה. למרות זאת פתחו החיילים באש, ולמרות זאת החליט בוגי לקבל את הטענה כאילו הירי היה מוצדק, כאילו חששו החיילים לשלומם, כאילו לא ידעו (לא שזה משנה) שמדובר ביהודים. כאילו. יעני ישראבלוף.

בוגי יודע שהדו"ח הזה שיקרי, ולא אכפת לו. הוא מקבל את הטענות השקריות של החיילים משום שהוא יודע שפקודיו לא משקרים לו באופן אישי. הם משקרים למדינה, לבתי המשפט. לנו. והוא ואנחנו זה לא אותו הדבר. הרמטכ"ל שלנו מודה, בקבלת הדו"ח השקרי הזה, שהאינטרסים של צה"ל ושל מדינת ישראל אינם חופפים. והוא יודע גם שאנחנו יודעים שזה שקר ולא אכפת לו. הוא מסתכל לנו ישר בעיניים ואומר: "כן, אני מזבל לכם בשכל, אני יודע ואתם יודעים. אז מה? מה תעשו לי?".

בוגי כנראה חושב שהוא הפגין נאמנות לחייליו כשגיבה אותם מול תביעות למיצוי הדין מצד המערכת האזרחית, או שהוא פעל לטובת המדינה. אבל הוא טועה. כשגורם כלשהו נוקט אלימות נגד אזרחים, ואז מתעקש על שקרים כל-כך ברורים, שנדמה כאילו נלקחו מתוך שפת ה"שיחדש" של ג'ורג' אורוול (אמת היא שקר, מלחמה היא שלום), הוא עולה על הדרך המהירה לדיקטטורה. בוגי אולי חושב שהמטרה מצדיקה את האמצעים, ושמיד אחרי שיושלם המבצע החיוני של הקמת הגדר ניתן יהיה לחזור בהינף יד לנורמות של אמינות ואחריות. אז זהו, שלא. להתנהלות כמו זו שהוא מגבה כיום יש דינמיקה משלה. הירי הבא על אזרחים כבר לא יעורר סערה תקשורתית, ואף ועדת חקירה לא תמונה אחריו. מצד שני, אף אחד גם לא יטרח להאמין לרמטכ"ל.

אבל בסופו של חשבון, בוגי לא ממש אשם, מלבד בהיותו אדם לא מספיק גדול כדי לעמוד מול הזרם. הבעיה גדולה ממנו. ההיסטוריה מלמדת כי בכל מדינה המשקיעה את רוב משאביה בעימותים מזוינים, הולך וקטן הסיכוי של השלטון האזרחי לכפות נהלים כלשהם על הצבא. הדרך בה בוגי צועד מובילה יותר ויותר אנשים למחשבה שהוא הופך ממשרת נאמן של שלטון החוק, למשרת של שלטון הכוח. בוגי, אתה בטוח שלשם אתה רוצה להגיע?